פ"ע, צָהֲלָה, צִהֲלןּ, תִּצְהֲלוּ, יִצְהָלוּ, — צָהַל הסוס, השמיע קולו באפן המיֻחד לו, צנף, wiehern; hennir; to neigh, ובהרחבה לבני אדם שצוהלים כסוס: סוסים מוזנים משכים היו איש אל אשת רעהו יִצְהָלוּ (ירמ' ה ח). כי תפושי כעגלה דשה ותצהלי1 כאברים (שם נ יא). — ובהשאלה במשמ' קול צחוק חזק מפני שמחה וכדו', jubeln; s'ecrier de joie jubilate: צַהֲלִי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל (ישע' יב ו). המה ישאו קולם ירנו בגאון יי' צָהֲלוּ מים (שם כד יד). רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וְצַהֲלִי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה (שם נד א). רנו ליעקב שמחה וְצַהֲלוּ בראש הגוים (ירמ' לא ו). והעיר שושן צָהֲלָה ושמחה (אסתר ח יה). —  ובסהמ"א: שור גועה אריה שואג איל צוהל (כסא שלמה, ביה"מ ילינק ה ג, 35). — ואמר הפיטן: צהל כסוס מיזן וכרכר, צבאיו במשתה שמנים השכר (יוסף בר שלמה, אודך כי אנפת, יוצ' שנה א חנכה). — ואמר המשורר: וצהל לסוסים וצפצף לסיסים וגם מן הטסים כמו כן לעגורים (דונש, דעה לבי, תשו' דונש על מנחם, 3). — ובינ' °צָהַל, מ"ר צְהַלִים, צוהל, שמח ואמר המשורר: ולא תראה לבד רגש צהלים (ר"ש הנגיד, הלי תעש, ברודי, 147).

— פִע' צִהַל, צַהֲלִי, — צִהַל את קולו, עשה שֶיִּצְהַל קולו: צַהֲלִי2 קולך בת גלים הקשיבים לישה עניה ענתות (ישע' יג ל). — ואמר הפיטן: פנה בתהלתך ורחם על במקור נכפלה המלה 'על'. עדתך ההוגים בשעשוע דתך צהלם ביראתך ותטעם בקריתך ושם תצמצם שכינתך (זכור את אשר עשה, יוצ' שבת זכור).

— נִפע', °נִצְהַל, — נפש נִצְהֶלֶת, שמחה עליזה, ואמר המשורר: נפשו בקול תודה מאד נצהלת (ר"י נג'ארה, נפשי לך תערג, עולת חדש לו).

— הִפע', °הִצְהִיל, — הצהיל את הסוס, עשה שיצהל: ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם (רש"י, דבר' כ ג).