*, צָהֳלָה, צהלה ש"נ, — תרועת הסוס ותרועת שמחה של אדם Gewieher, Jubel; hennis-sement. jubilation; neighing, jubilation:אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות (סוטה ח א). באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא את בתיה בת פרעה והיו שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה ועלתה צהלת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש (מד"ר במד' י). בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל גילה שישה וכו' צהלה עלצה וכו' (שם שה"ש, נגילה ונשמחה). — ובסהמ"א: חתכו (לחמור) בסייף ולא הספיק לגמור צהלתו עד שמת (ערוך ערך נער). הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו1 (ר"י א"ת, חו"ה, הפרישות ד). — ואמר הפיטן: פאר וכבוד נותנים לשמו, צהלה ורנה לזכר מלכותו (אל אדון, שחר' לשבת). ונהל נחלאה בקול רנה וצהלה אל המנוחה ואל הנחלה (רמב"ע, דות נפש, סליחה שעה"ש 77). רני צהלה איומה, משגב לך אני וחומה (ראב"ע, בחרתי באהליבה,  איגר 161). פתוכי אש טסים בשש כנפים ברום זבלך, צהלתם ורנתם ערבים תדיר למולך (ר"י זבארה, אראלים, שעה"ש 169). איכה פצת בפחדך לפגר ביד פריצים פלאיך, ולא זכרת צהלת צבי צדק אשר צפנת לצבאיך  (מאיר, איכה אצת, קינ' ת"ב). ואמר המשורר: תרכב עלי סוס רעשה ארץ לצהלתו ואחריתך תהי נשא במוט (ר"י חריזי, הענק ג אות ב, בספ' זכרון להרכבי).