פ"ע, צַמְתָּ, צַמְתִּי, צַמְתֶּם, צַמְתֻּנִי, צַמְנוּ, צָם, צוֹם, צוּמוּ, אָצוּם, וֲיָּצָם, וַיְּצוֹם, וַנָּצוּמָה, תָּצוּמוּ, יָצֻמוּ, יָצוּמוּ, — צָם פלוני, היה בְצוֹם, ישב בתענית: וישבו שם לפני יי' וַיָּצוּמוּ ביום ההוא על הערב (שפט' כ כו). ויקבצו המצפתה וכו' וַיָּצוּמוּ ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו ליי' (ש"א ז ו). ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה וַיָּצֻמוּ שבעת ימים (שם לא יג). ויספדו ויבכו וַיָּצֻמוּ עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל דם יי' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב (ש"ב א יב). ויאמרו עבדיו אליו (אל דוד) מה הדבר הזה אשר עשיתה בעבור הילד חי צַמְתָּ ותבך וכו' ויאמר בעוד הילד חי צַמְתִּי ואבכה וכו' ועתה מת למה זה אני צָם האוכל להשיבו עוד (שם יב כא-כג). ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו וַיָּצוֹם וישכב בשק (מ"א כא ז). למה צַמְנוּ ולא ראית וכו' הן לריב ומצה תָּצוּמוּ וכו' לא תָצוּמוּ כיום להשמיע במרום קולכם (יש' נח ג-ד). כי יָצֻמוּ אינני שמע אל רנתם (ירמ' יד יב). לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וְצוּמוּ עלי וכו' גם אני ונערתי אָצוּם כן (אסת' ד יו). וַנָּצוּמָה ונבקשה מאלהינו על זאת (עזר' ח כג). ואבכה ואתאבלה ימים ואהי צָם ומתפלל לפני אלהי השמים (נחמ' א ד). — צַמְתֻּנִי, צמתם לי, בשבילי, לטובתי: אמר על כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספד בחמשי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צַמְתֻּנִי אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האכלים ואתם השתים (זכר' ז ה-ו). — ובסהמ"א: וגם אסתר הצדקת צמתה שלשה ימים לילה ויום ותלבש שק ואפר וכו' (חמדת הימים ב, סט:). — ואמר הפיטן: על זאת אייליל ואספוד אשים במו שק מלוני, אכוף באגמון ואצום שני וחמישי שני (רשב"ג, נחר בקראי, שירי שלמה, דוקס א). רבץ תינוקות לפניו ימים שלשה צמים ומכפנים, בקול יעקב לחלוש ידי עז פנים (מנחם ברבי מכיר, סליח' תענ' אסתר). — ואמר המשורר: ואזכר את מלונך, צם בבית שחת, בברותי, ותתהפך בתוך מעי לראש פתן אכילתי (ר"ש הנגיד, ימהר יום ברודי, 73). — °ובהשאלה: וכל כחותיו הגופיים צמים מהענינים הטבעיים מתעסקים בתוריים כאלו אין בו טבע בהמי וכן יהיה צום החסיד בכל עת שיצום, שיענה בו הראות והשמע והלשון (ר"י א"ת, כוזרי ג ה). — °וְהַמְּעִי הַצָּם1, שם לאחד המעים, עי' א. מְעִי.