פ"ע, יִצְעָן, — צָעַן האהל, נעקר ממקומו: חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן אהל בל יִצְעָן בל יסע יתדותיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו (ישע' לג כ). — ואמר המשורר: טרם נטות אהלי יצען לנודי ועד לא אחנה ירתמו רכבי נסיעתי (ר"י אבן גיאת, מבין עפאים, שעה"ש 124). הה לשרידים מידידי נדדו כי רוב המונם שלמו לגוע הם אהלי חסד אשר יום צעני בין לב וכבד נתקעו תקוע (רמב"ע, עיני סלעים, דיואן נח, כ"י בודליאנה). אם צענו עם אהליהם אשכנה תוך אהלי אהב אשר מתחו (הוא, אש קדחו, שעה"ש 65). ויתקעו אהל ימי שיבה לבל יצען עדי מות ביען נמאסו (הוא, תרשיש ה, 53). ויסע ויצען ויעבר בצען לארץ כנען למבחר הררים (ר"י הלוי היוכלו פגרים, שעה"ש 96) צענתם1 עד אשר צוען עברתם ואת שאהבה נפשי ראיתם (הוא, אמר לצבא שחק, 1908  MGWJ, עמ' 249). או אם צבא חפרע ידמה לצבאות אל שצענו אז מאלוש ומעלמון  (השיר בתוך לבי, גנזי שכטר ג, 313) ובאתי מנֹא אמון עד הר חרמון וצענתי מצוען לארץ כנען (ר"י חריזי, תחכ' כ, 202). וטבע ושמע יקונן בדמע לשמע חסר לב ולומדים ושומעים, ויצען גאלינוס לשומעו וינוס וסינא וראזי בגדיו קרועים  (דון שלמה בונאפיד, שיר נגד איש מתפאר בחכמתו, דברי חכמים, פו). ולבו כארגז לטומאה וירגז בדרשי בנשג"ז וסדר זרעים, ויצען חמסו לבלעם בארצו רבעו לאונסו ואין לו פשעים (שם, פז). — וכפ"י, העתיק ועקר ממקום למקום: עובדי אלילים שוכנים ביערים באהלים קטנים אשר בנקל יצענום ויעתיקום ממקום למקום (ר"ש בלוך, שבילי עולם ג, ה:).

— נפע', °נִצְעַן, — נִצְעַן האהל, הֻסַּע: נמצא שהאהל יוכל להצען וליסע מתריו ויתדותיו ולהנתק חבליו לפי שהיא מעשה בגד ועור ויתדות וחבלים (אברהם בדרשי, חותם תכנית, אהל). החרש יחרישון ותהי להם לחכמה, נטשו חבליהם, נצענו אהליהם, מתנתם מעוטה וחרפתם מרובה (מנחת קנאות, קופמן, 13).