*, קוֹלָנִי, נק' קוֹלָנִית,— מי שרגיל להרים קול, צעקני, ועי' קילוֹנִי: ואלו יוצאות שלא בכתובה וכו' ר' טרפון אומר אף הקולנית, ואיזו היא קולנית, כל שהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין קולה1 (כתוב' ז ו). אלין צפריא קולנין, אמר הקב"ה יבא הקול ויכפר על הקול (ר' יהודה בר סימון, מד"ר ויקר' עז). שהוא רואה את אשתו שהיא קולנית ורגלה רמה ופרוצה בשחוק ואינו מקנא בה (שם במד' ט). דרך בנות ישראל לא קולניות ולא הולכות רגל רמה ולא פרוצות בשחוק (תנחו' נשא ב). ואח"כ הביא עליהם קולנין2 כגון הצפרדעים ואחר ירה בהם חצים כגון הכינם (פסיק' ר"כ, ויהי בחצי הלילה, בובר, סו:).— °ובתורת ההגוי במשמ' הגה בעל קול צלילי: הנה חלקיו האות הקולנית והאות הבלתי קולנית, רצוני הקולניות הם אשר יקרא אצל הערב תנועות ואותיות המשך והרפיון (טודרוסי, תרג' באור אבן רשד לספר השיר לאריסטו, הוצאת לאזניו, כד).
1 ובגמרה גם הגדרות אחרות של קולנית: רב אמר כל שקולה הולך ממיטה למיטה בשעת תשמיש (ירוש' כתוב' ז ז); במשמעת קולה על עסקי תשמיש וכו', במשמשת בחצר זו ונשמע בחצר אחרת (בבלי שם עב:).
2 [ (בפסיק' רב' פט:) קלנים, ובתנחו' בא ד: קלאנים.]