פ"י, קָצָה, קַצְתִּי, קָץ, אָקֻץ, תָּקֹץ, יָקָץ, יָקֻצוּ, — א) קָץ אדם בדבר או באדם, מאס בו, לא רצה בו, überdrüssig sein; se dégouter de; to be sick of: ותאמר רבקה אל יצחק קַצְתִּי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים (בראש' כז מו). ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו וָאָקֻץ בם (ויקר' כ כג). למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קָצָה בלחם הקלקל (במד' כא ה). מוסר יי' בני אל תמאס ואל תָּקֹץ בתוכחתו (משלי ג יא)1. — ב) קָץ מפני, ירא מפני, fürchten; craindre; to fear: וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ וַיָּקֻצוּ מפני בני ישראל (שמות א יב). ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא וַיָּקָץ מואב מפני בני ישראל (במד' כב ג). כי בטרם ידע הנער מאס ברע ובחר בטוב תעזב האדמה אשר אתה קָץ מפני שני מלכיה (ישע' ז יו). — ואמר בן סירא: הושע מוצק ממציקיו ואל תקוץ2 רוחך במשפט יושר (ב"ס גני' ד ט). הט שכמך ושאה ואל תקץ בתחבולתיה (שם ו כה). בשני גוים קצה נפשי והשלישי איננו עם (שם נ כה). — ובתו"מ: זקנים שבה (בעיר לוז) בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים (סוטה מו:). ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה וכו' (ר"ש בר רבי, מכות כג:). המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור וכו' דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להן את הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים, ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן, נבילות וטריפות וכו', ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן, בכורות טבלים ויין נסך (ר' שמעון בן אלעזר, בכורות לז.). מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה (נדה לא:). — ובסהמ"א: ואח"כ יעתק מענין הילדות אל הנערות ולא יקוצו בו אבותיו ולא יתקצפו לרוב צרכיו (ר"י א"ת, חו"ה, הבחינה ה). איננו קץ במאומה מענינו, ולא בוחר ענין יותר ממה שבחר הבורא (שם, חשבון הנפש ג). ולא שאלו (בני ישראל להם מלך) לקיים המצווה, אלא מפני שקצו בשמואל הנביא (רמב"ם, מלכים א ב). נועם ההסתפקות יהיה בתחילת הטובה, ורבוי הדברים גורמים לקוץ השומע (ר"י חריזי, מוסרי הפלסופ' א יב). והנחת האמת מפני שלא אדענו טוב ושאניחנו לקוצי בי (שם ב ב). שאם נהגנו זה המנהג היו דברינו בתכלית האריכות והיה זה סבה שיקוץ בו המעיין (רלב"ג, הקד' איוב). שטבע האדם יתעורר מן החדשות ויקוץ בדברים המרגלים וכו' שאפילו הגדול שבתענוגים והשעשוע נקוץ בו מצד הרגילות והתדירות (ר"י מסיר ליאון, נופת צופים ב יג, 91-90). אבל חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למכרו הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק (שו"ע חו"מ ר יא). — ואמר הפיטן: נא לחיים יהי ייסורם, אם לא יקוצו במוסרם (ינאי, אם יכהה, קרוב' ויקר', זולאי, קלג). המלמד מוסר לא יקוט בו, ושומיע ויכוח לא יקוץ בו (הוא, אז פרשת, קרוב' דבר', שם, רנא). ואם תקוצו ותיתאוננו, תמור גילה בימרר תקוננו (הוא, תוכחת, קרוב' לתלת דפורענותא, שם, רצז). יערב לי שביי לא אקץ במוסרי, אשאה את חליי לא אמאס במוסרי (יצחק אבן גיאת, אסבלה, גאולה, שעה"ש 26). רבבה כצמח השדה צצים, רם נתנני ואויבי קצים (יהודה בר מנחם, אני חומה, יוצ' שבת הגדול, מחז' איטל' א, צ:). — ואמר המשורר: ואיכה מפני רעת זמן קצת (ר"ש הנגיד, אחי מוסר, בן תהלים סז, ששון, מה). ושובע מאשר אבוס ושמע אשר אקוץ ולא שמע עלצים (הוא, חדשים, שם צב, סד). וירוצו לשחת את בשרם ויקוצו בחיי הבשרים (הוא, בלבי, שם קה, עט). וכלם פרצו ובאמונה קצו וכל רגע רצו להרע פעמיהם (רמב"ע, תחלת מאמרים, ברודי, נד). היוכלו פגרים היותם ללבות קשֻרים בכנפי נשרים, לאיש קץ בחייו וכל מאוייו לגלל לחייו במבחר עפרים (ר"י הלוי, היוכלו פגרים, שעה"ש 96). ויום נפלי בפח מוקשי סמך נא את נפילתי, ולענה שבעה נפשי עדי קצתי בחיתי (ראב"ע, לך אלי, כהנא א, 206). נטה מנה וקבל תוכחתי ואל תקץ ובדבר בערים קץ (ר"י חריזי, הענק, פרג, רכט). מנוחה תמצא, תבין בסודות נעלמים, ואל תקוצה דודי במוסרי החכמים (ר"ש שבזי, שבח אל, שירי תימן, 208). — ואמר המליץ: בעמל יגיעך אל תקוץ ניר נירך בעצבון ולא תגעל (ב"ז, ב"ס ז טו).