*, קווץ, ת"ז, — בעל קוצות שֵֹעָר, בעל שער יפה, wohl behaart; bien chevalu; with full hair : ד"א ואתא מרבבות קודש, מלך ב"ו יושב בתוך פמליא שלו, יש בה בני אדם נאים, ויש בה בני אדם קווצים ויש בה בני אדם גבורים, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ואתא מרבבות קודש, אות הוא בתוך רבבות קודש (ספרי דבר' שמג). קווץ לא יתרום מפני החשד (רבי ישמעאל, ירוש' שקל' ג ב). לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו (ר' לוי, מד"ר בראשית סה). והיא (אם התינוק שגדל בשדה במצרים) שואלתו ואומרת לו מי היה מגדלך, והוא אומ' לה בחור אחד קווץ נאה שאין כיוצא בו וכו' (דב"ר ליברמן, 14). — ובסהמ"א: ואם ראה אדם נאה ומשובח וקווץ הוא משבחו וכו' (ר' שמעון הדרשן, קונדריס אחרון ממדרש ילמדנו, ביהמ"ד ילינק ו, 83).