*, פ"ע, רק בינ' פָעוּ', קָווּץ, — שעלו עליו מעין קוצים1: לולב כפוף, קווץ, סדוק, עקום דומה למגל, פסול (סוכה לא:-לב.). — ובסהמ"א, בינֵ' פוֹעֵ', קוֹוֵץ, זורע קוצים, ממלא בקוצים: דרכי סורר, לשון סירים, קוצים, סורר, קווץ2 אותם, מפזר קוצים בדרכי (רש"י, איכה ג יא). 

— פִע', *קִוֵּץ, — קִוֵּץ את הדרך, הסיר ממנה קוצים, נקה אותה מקוצים: מקווצין ומקפצין ומקטפין ומסתתין עד ראש השנה (תוספת' שביע' א יא). יוצאין לקווץ את הדרכים ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות (מו"ק ה.). 

— הִתפ', *נִתְקַוֵּץ, — נִתְקַוְּצָה הדרך וכדו', קִוְצוּ אותה, הסירו קוצים ממנה: שדה שנתקוצה3 (בשביעית) תזרע במוצאי שביעית (שביע' ד ב). — ואמר המשורר: נפשי היקרה ממאכלי תחלה מקצה, ונות ביתי מסרחוני תהיה קצה, משינתי לא אוכלו להקיצה, ואשאר כשדה שלא נתקוצה (עזרא הבבלי, הוכחות מוסר יו, קב.).