ש"נ, מ"ר קִינוֹת, קִינִים, כנ' קִינֹותֵיהֶם, — שירת אבל ששר המקונן על המת או על אסון וצרה, Klagelied; lamentation: ויקנן דוד את הַקִּינָה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו (ש"ב א יז). גזי נזרך והשליכי ושאי על שפים קִינָה כי מאס יי' ויטש את דור עברתו (ירמ' ז כט). על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קִינָה כי נצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה (שם ט ט). ולמדנה בנתיכם בכי ואשה רעותה קִינָה (שם שם יט). וכתוב אליה קִינִים והגה והגה והי (יחזק' ב י). ואתה שא קִינָה אל נשיאי ישראל (שם יט א). קִינָה היא ותהי לְקִינָה (שם שם יד). ונשאו עליך קִינָה ואמרו לך איך אבדת וכו' (שם כו יז). שא על צר קִינָה (שם כז ב). ונשאו אליך בניהם קִינָה וקוננו עליך (שם שם לב). שא קִינָה על מלך צור (שם כח יב). שא קִינָה על פרעה מלך מצרים (שם לב ב). קִינָה היא וקוננוה בנות הגוים תוקננה אותה (שם שם יו). שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נשא עליכם קִינָה בית ישראל (עמו' ה א). והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לְקִינָה (שם ח י). — ואמר בן סירא: בני על המת הזיב דמעה התמרר ונהה קינה (ב"ס גני' לח יו). — ובתו"מ: איזהו ענוי, שכלן עונות כאחת, קינה שאחת מדברת וכלן עונות אחריה (מו"ק ג ט). ליקוט עצמות אין אומר עליהם קינים ונהי (ירוש' פסח' ח ח). מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מזמור לדוד, קינה לדוד מיבעי ליה (ברכ' ז:). —  קִינוֹת, בשם לספר של קִינוֹת: ויקונן ירמיהו על יאשיהו ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו עד היום ויתנום לחק על ישראל והנם כתובים על הַקִּינוֹת (דהי"ב לה כב). — *קינות, וגם מגלת קינות1 כשם למגלת איכה: ר' ור' חייא רבא ור' ישמעאל בי ר' יוסה היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה (ירוש' שבת טז א). סדרן של כתובים רות וספר תהלים וכו' שיר השירים וקינות וכו' (ב"ב יד:). ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות (שם טו.). — ובמסורה יתק"ק, ר"ת: ישעיה, תרי עשר, קינות, קהלת, — סימן לספרים שבסיומם חוזרים על הפסוק שלפני האחרון. — ובסהמ"א: ומפני מה נאמרו הקינות באלפבית (קטעי מדרש והגדה, גנזי שכטר א, 256). ולאחר שקורא קינות אומרים ובא לציון גואל ואתה קדוש וכו' אבל ודאי ואני זאת בריתי אין אומרים מפני שקראו קינות ואי אפשר לומר ואני זאת בריתי אותם שיש בסופו לא ימושו מפיך (סדר רב עמרם השלם ב, קלג.). ובשירי חשק ניבו כשכבת הטל וגחלים בערו ממנו ובקינותיו יזיל ענן הבכי ויבקענו (ר"י חריזי, תחכ' ג, 43). — ואמר המשורר: כנשר אאריך קרחה ואתנודד כמו דיה ואסב עיר בקינותי ובכי רב ותאניה (ר"ש הנגיד, הבמות, ברודי 6). אני אשיר בטוב לבב והיא קינים מדברת (הוא, שלח יונה, שם, 66). התכיר מענה קיניי2 בהצריחי (הוא, אהה שבתי, הרכבי, שיר מב). ישמעו קינים בפיהם מפאת חרבות מעוניהם ולא יראו (רמב"ע, עד מה, ברודי, ט). וירמיה קינות ענה בן ארבעים שנה בצאתי מירושלם (ראב"ע, אחי שמעי, איגר 170). אשא קינה בכל מחנה ופינה תמור שיר ורינה (מצבה משנת שע"ז, וכשטין, Inschr., עמ' 62).