1, קל לא נמצא.

— פוֹעֵ', קוֹנְנוּ, קוֹנְנוּהָ, יְקֹנֵן, יְקֹונֵן, תְּקוֹנֵנָּה, — אמר או שר שיר אבל על המת: וַיְקֹנֵן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו (ש"ב א יז). וַיְקֹנֵן המלך אל2 אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר (שם ג לג). וַיְקֹנֵן ירמיהו על יאשיהו (דהי"ב לה כה).  —  ובהשאלה, שר שיר אבל על חרבן ארץ עיר ועם: ונשאו אליך בניהם קינה וְקוֹנְנוּ עליך מי כצור כדמה בתוך הים (יחזק' כז לב). קינה היא וְקוֹנְנוּהָ בנות הגוים תְּקוֹנֵנָּה3 אותה על מצרים ועל כל המונה תְּקוֹנֵנָּה אותה (שם לב יו). — ובתו"מ: בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות (מו"ק ג ט). ועליה קונן ירמיהו בת עמי חגרי שק וכו' (ר"ל, גיט' נח.). אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וציויתיו ועבר על ציוויי ודנתי אותו בשילוחים ובגירושין וקוננתי עליו איכה (מד"ר בראש' יט). כיון שחטאו גלו וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה (ר' נחמן, שם איכה, פתיח'). אתם עברתם לפני שבע עבירות, הרי ירמיה בא מקונן עליכם קינות שהוא שבע אלפא ביתין איכה (ר' פנחס, שם שם). וכל מת שהיה עובר בשוק היתה (איזבל) יוצאת מביתה וממחה בכפיה ומקוננת בפיה (פדר"א יז). — ואמר המשורר: יונים בתוך קנם יקוננו על תור לכלהם כמו שליש (רמב"ע, תרשיש ג, 40). — ועל גבי מצבות: על זאת נקונן בפה כבחלילים (מצבה משנת שע"ח, וכשטין, Inschr. I, עמ' 63).  ענו וקוננו להגידה כנפש מרה (מצבה משנת שפ"ד, שם, 99). כשיצא בטהרה נשמתו קוננו עליו אויה (משנת ת"ב, שם, 213). — ובינ' *קוֹנְנִים, כמו מְקוֹנְנִים: כיון ששמעו ישראל גזרה קשה התחילו מתאנחים וקוננים (מד"ר שמות א). 

— הִתפ', °הִתְקוֹנֵן4 — כמו פוֹעֵ': הפסוק קובל ומתקונן על יאשיהו שלא נעשה לו נס כמו לחזקיהו (מיוחס לרש"י, דהי"ב לה כ). כשמזדמן להם שום צער ובכיה שהם מתקוננים ובוכים על המאורע הם מזכירים זה הצער עמו (שם שם כה).