1, קָץ, פ"י, — קָץ האדם או החי, בלה את זמן הקיץ: יעזבו יחדיו לעיט הרים ולבהמת הארץ וְקָץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף (ישע' יח ו). — ואמר המשורר: הוא גן חסדים חרפו עליו מתי חרף ותחת צל כנפיו קצו (רמב"ע, רכבי נדדים, ברודי, קצז). מיקוד אהבי בין צלעי הן בקור לרגלי היקום קצו (הוא, תרשיש ד, 47). קצו במרבץ טוב ונוה שאנן (הוא, דיואן קנז, בודל').

— פִע',*קִיֵּץ — קִיֵּץ את העוף, גרם לו לבלות את הקיץ: קיץ וחורף, מקייץ אני עליהם את העוף, היאך דאת אמר וקץ עליו העיט (רק אחא, מד"ר בראש' לד). — וקִיֵּץ את המזבח, ספק צרכים לקיץ המזבח2: איזהו קיץ למזבח, לוקחין עולות ומקייצין את המזבח (תוספת' שקל' ב ח). כל בירוצי מדות הללו אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו וכו' ואם לאו ימכרו לחייבי זבח אחר יביא בהן קיץ המזבח, קיץ המזבח מה הן, לוקחין בהם עולות ומקייצין בהם את המזבח (שם מנח' י ח). מביא מעות ומחללן על הבנין וכו' אותן המעו' מה יעשה בהן וכו' מקייצין בהן את המזבח (ירוש' שקל' ד ה). מותר תרומה מה היו עושין בה, לוקחין פירות בזול ומוכרין אותן ביוקר והשכר מקייצין בו את המזבח (כתוב' קו:). — ובסהמ"א: שעירי חטאת שנשתיירו וכיוצא בהן מקייצין בגופן לשום עולה (ר"ח, שבועות יב.).

— הִתפ', *הִתְקַיֵּץ, בינ' מִתְקַיֵּץ: וקר וחם, שתהיו מתיסרין בשחפת ובקדחת, וקיץ וחורף, שתהיו מתקייצין3 ופניכם מתחרפין והייסורין אינן פוסקים ותהיו מצטערין בגופיכם וכו' (תנחו' בראש' יב).