קַצְרָן
*, ת"ז — שדרכו לקצר בדבור ובתפלה, בנגוד אל אַרְכָּן: מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני רבי אליעזר וקצר בברכותיו וכו' והיו מלעיגין עליו ואומרים עליו תלמיד חכם קצרן הוא זה (מכי' בשלח, ויסע משה א, וכעין זה ברכ' לד.). — ובסהמ"א, במשמ' קצר אף: כי למעלה אמר מאשת מדינים ובית חבר שיכול לסובלה ולהתחבר לה ועתה אמר מאשת מדנים וכעס שהוא קצרן1 וכעסן שאינו יכול לסובלה (ר"י בן נחמיאש, פי' משלי כא יט). — ואמר הפיטן: ארכן וקצרן לא יחדל וימנע (אליה בר שמעיה, ארכן, סליח').
1 [ואולי צ"ל קצפן.]