*, קַשְׁטָנִית, ש"נ, — כלי שיורים וקודחים בו1: הנוגע ביד מגרה מכאן ומכאן טמא בחוט ובמשיחה, באמה ובסניפין, במכבש של חרס ובקשתנות2 טהור (כלים כא ג). מטלטלין את המקבת ואת המפסלת ואת המקדיח ואת הקשתנית ולא יכה במקבת על גבי מפסלת ולא יקדיח בקשתנית כדרך שעושה בחול (תוספת' שבת יג יז). — ובסהמ"א: מגרה שנטמא, הנוגע בקשתנית שהיא לפופה עליו טהור, שאינה חבור (רמב"ם, כלים כ טו).
1 [עי' בהערה שאחר זו.]
2 [כך, בתָו, בפרוש הגאונים' אפשטין, 61. ובהוצאותינו: ובקשטנית, מדב"מ: ובקושטנית. וכדי לקבע מה היא הקשתנית יש לשים לב שלא נקראה כך על פי צורתה אלא על פי פעלתה, שיורים בה כאלו חצים, כי גם קדח, הקדיח עקר משמעותו ירה חצים (קדח قدح) בערב' חץ, ועי' קֶרַח, הערות), וכך ראו את הכלים ששמשו לדקירה ולקדיחה כאלו כקשת יריה הקודחת ופולחת, ובלהב שבה ראו את הקֶדַח, החץ. והוא הדין לגבי קשתניא (נ"א קשתניא) בסור', שהמלונאי בר־בהלול עמ' 1855 מעיד עליה שהיא הטבעת (אל־ח'לקה الخلقة) שדופקים בה על הדלת, כלו' כלי בצורת טבעת אשר בתנועתה זורקים מקל (הוא החץ), והוא הדופק על הדלת כביריה בקשת.]