פ"ע, רָבְצָה, רָבַצְתָּ, רָבְצוּ, רֹבֵץ, רֹבְצִים, רֹבֶצֶת, יִרְבַּץ, תִּרְבַּץ, יִרְבְּצוּ, יִרְבְּצוּן, תִּרְבַּצְנָה, — רָבְצָה הבהמה והחיה, שכבה לה לנוח על כרעיה, liegen; être couche; to lie: וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רֹבְצִים עליה (בראש' כט ב). וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי יִרְבָּץ וכו' ופרה ודב תרעינה יחד יִרְבְּצוּ ילדיהן (ישע' יא ו-ז). וְרָבְצוּ שם ציים ומלאו בתיהם אחים ושכנו שם בנות יענה (שם יג כא). עזבות ערי ערער לעדרים תהיינה וְרָבְצוּ ואין מחריד (שם יז ב). כי עיר בצורה בדד נוה משלח ונעזב כמדבר שם ירעה עגל ושם יִרְבָּץ (שם כז י). מה אמך לביא בין אריות רָבְצָה (יחזק' יט ב). במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיה נוהם שם תִּרְבַּצְנָה בנוה טוב (שם לד יד). והיה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון בבתי אשקלון בערב יִרְבָּצוּן (צפנ' ב ז). וְרָבְצוּ בתוכה עדרים כל חיתו גוי (שם שם יד). תזרח השמש יאספון ואל מעונתם יִרְבָּצוּן (תהל' קד כב). — וְרָבַץ החמור תחת רוכבו או תחת משאו: כי תראה חמור שנאך רֹבֵץ תחת משאו1 וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו (שמות כג ה). ותרא האתון את מלאך יי' וַתִּרְבַּץ תחת בלעם (במד' כב כז). — ורָבַץ התנין בנהר: הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הָרֹבֵץ בתוך יאריו (יחזק' כט ג). — ורָבְצָה אם הצפור והעוף על האפרוחים: כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וכו' אפרחים או ביצים והאם רֹבֶצֶת על האפרחים או על הביצים (דבר' כב ו). — ובתמונה לחיה ולבהמה, רָבַץ בן אדם: גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רָבַץ כאריה וכלביא מי יקימנו (בראש' מט ט). יששכר חמֹר גרם רֹבֵץ בין המשפתים2 (שם שם יד). שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' כי המה ירעו וְרָבְצוּ ואין מחריד (צפנ' ג יג). ובטחת כי יש תקוה וחפרת לבטח תשכב וְרָבַצְתָּ ואין מחריד (איוב יא יט). ועי' ג. רָבַץ. — ורָבְצָה הָאלה, הקללה, באדם, חלה עליו: כי אז יעשן אף יי' וקנאתו באיש ההוא וְרָבְצָה בו כל האלה הכתובה בספר הזה (דבר' כט יט). — ובינ' רֹבֵץ, פקיד ממֻנה על מקום או בנין, Vegt, Verwalter; adminisrateur, intendant; administrator, steward: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רוֹבֵץ ואילך תשוקתו ואתה תמשל בו3 (בראש' ד ז). — ואמר בן סירא: ראש שמוך אל תתנשא היה להם כאחד מהם דאג להם ואחר תסוב הכין צרכם ובכין תרבץ (ב"ס גני' לה א-ב). — ובתו"מ: הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט (ב"ק א ד). נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק (שם ב ה). עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח (חול' יב ב). ומי שהיה רובץ (במצרים כמכת החשך) אינו יכול לזקוף (מד"ר שמות יד). שהיו הנחשים והשרפים רובצים בפניהם (של ישראל במדבר) כדי שלא יתבהלו ישראל מהן (שם שם כד). — ובינ' פָעוּ' *רָבוּץ במשמ' רוֹבץ: לא סקרו בסקרא ולא מנאם בשבט או שמנאם רבוצים או עומדים הרי אלו מעושרים (בכורות ט ז). היה (גמל) רבוץ טומאה תחתיו כנגדו עד התהום טמא (תוספת' אהל' יג ו). הייתי במעלה אדומים וראיתיו (את הירח) רבוץ בין שני סלעים וכו' (ירוש' ר"ה ב א). שור שעמד על האבוס ונמצא רבוץ, רבוץ ונמצא עומד וכו' (שם נזיר ה ג). בעטה (בהמה) מהלכת ברבוצה פטור (ר"ל, שם ב"ק ב ג). א"ר לעזר, ראו אותו שוחט שור שחור ביער חזקה גנוב הוא, חש לומר שמא ראוהו רבוץ, תיפתר כשראוהו מושך (שם שם ז ה). חמשה דברים נאמרו באש של מערכה רבוצה כארי וכו' (יומא כא:). הב"ע כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו (נזיר י.). היתה בהמת חבירו רבוצה בפני ע"א כיון ששחט בה סימן אחד אסרה (ע"ז נד.). כל שרבוצה ונראית חסרה (נבלה) (רבא, חול' כא.). בנוהג שבעולם בהמה זו מהלכת רבוצה והולד נתון בתוך מעיה כמין שק (ר' אבא בר כהנא, מד"ר ויקר' יד). רמ"ח איברים יש בו באדם מהן רבוצין מהן זקופין (ר' יוסי בן זמרא, שם שם טז). ויסב אלהים את העם דרך המדבר, מהו ויסב, שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם וכו' (שם במד' א). בהמות בהררי אלף וכו' בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים (ר' יוחנן, שם שם כא). הבהמה הזו מהלכת והולד רבוץ בתוך מעיה (תנחו' תזריע ה). — ובסהמ"א: נו"ן נו"ן מפני מה אחר רובץ ואחד זקוף ועומד, מפני שנבראת בו נשמה לבריות, שכל נשמה ונשמה פעם שהיא רובצת פעם שהיא זקופה (א"ב דר"ע נ). ראה פרעה הרשע בחלומו רחל רבוצה וילדה שה וכו' (מדה"ג, שמות א כב, הופמן, 12). ולהקדים לשלוח את חשבונות הסחורה לידי הקונים ולהראות להשולחני אשר לו את התמורה הרובצת עליה (מרדכי אהרן גינצבורג, קרית ספר ה). — ואמר הפיטן כמלך מכורבל במעיל בוץ, כנגיד בצבאו רבוץ (אמת מה נהדר, עבודת יוה"כ, Elbog., Stud., 186). — ואמר המשורר: גאון עשיר בלי צדק בעת עת תשחק לו והעולם ירנן ועם בכים יקונן מבכיתם וידוה כאשר רבץ וקנן (ר"ש הנגיד, בן משלי ריז, ששון קמג). דבר נודע יביא אל רובץ בבית את מחסורו, הוא הדבר עצמו יוציא מידי חרוץ הון אוצרו (הוא, קהלת קיא, שם, רעב). ואתה תהפוך רצים לרבצים תמיר כלים כבלים תת לאצים (שלמה שרביט הזהב לקוטי קדמונים ב 5, 8). — °רבוצי מכפלה, כנוי לאבות שנקברו במערת המכפלה, ואמר הפיטן: להזכר בו רבוצי מכפלה (משלם בר קלונימוס, מי יתנה, קרוב' יוה"כ). — °ורוֹבֵץ במשמ' מרביץ צאן, ואמר הפיטן: אנכי קונך מי יקלעך, אנכי רובצך מי ירדפך (ינאי, אנכי אומנך, קדושתא לשבת אנכי' זולאי, שיח).

— הִפע', הִרְבִּיץ, מַרְבִּצִים, אַרְבִּיצֵם, תַּרְבִּיץ, יַרְבִּיצֵנִי, יַרְבִּצוּ, — השכיב את הצאן, העדר לנוח: לא תשב לנצח ולא תשכן במקור נדפס 'תשכון' עד דור ודור ולא יהל שם ערבי ורעים לא יַרְבִּצוּ שם (ישע' יג כ). עוד יהיה במקום הזה החרב וכו' נוה רעים מַרְבִּיצִים צאן (ירמ' לג יב). אני ארעה צאני ואני אַרְבִּיצֵם (יחזק' לד יה). הגידה לו שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תַּרְבִּיץ בצהרים (שה"ש א ז). — ובתמונת הצאן, הרבּיץ האל הרועה את האדם: יי' רעי לא אחסר בנאות דשא יַרְבִּיצֵנִי על מי מנוחות ינהלני (תהל' כג א-ב). — ובתו"מ: איזו היא המראה, כל שמרביצו ופוקם את צוארו ונותן מים וכרשינין כאחד, ואיזו היא הלעטה, כל שמאכילו מעומד וכו' (תוספת' שבת יח ב). רועה שהרביץ צאנו אחר בית הכנסת וכו' (שם ר"ה ג ו). הרביץ לה (לבהמה) ארי מבחוץ מהו (רמי בר חמא, ב"מ צ:). כדי שיגביהנה (את הבהמה) וירביצנה וישחטנה (בשם ר' יוסי בר' חנינא, חול' לב.). אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה, מה היו עושים להן, מרביצים אותן בפלטריות ומעבירין רדיא עליהם (מד"ר בראש' מא). אמר הבעל, הודיעו לי מהיכן הוא (רועה החזירים) מרביץ את בהמותיו (שם שמות כ). ויסב אלהים את העם דרך המדבר, מהו ויסב, שהרביצם כדרכי המלכים, רבוצין על מטותיהם (שם במד' א). נטלם (יוסף לבניו) ויצא לו לחוץ ונפל על פניו והרביצם על פניהם ומבקש רחמים (פסיק' רב', ביום השמיני, איש־שלום, יב.). — ובסהמ"א: כיצד תקנתה (של החלדה) ירביץ את הסכין על רחבו במקום שנחלדה בו ויוציאה מעט מעט (והזהיר, ויקרא, יג.). החור בתכלת שבצתם והשהם בפוך הרבצתם (ר"י הלוי, האסיף תרנ"ד,151)4.

— פִע', °רִבֵּץ, — כמו הִרְבִּיץ, השכיב5: שקע ורבץ אבנים יקרות בזהב בקירות הבית לתפארת ולנוי (מיֻחס לרש"י, דהי"ב ג ו). — ואמר הפיטן: קים עלימו דבריך, רבצם בבית בחירך (אתה מלא רחמים, זולת זכור).

— הָפ', °הֻרְבַּץ, — הֻשְכַּב, ואמר הפיטן: יוסף עיטר על שימשות שוהם טרם יורבץ תהום כדלי לארצו (רשב"ג, בבכי גשו, קטע מעבודה, Elbog., Stud., 138).