רֶגֶב

1, ש"ז, רק מ"ר, רְגָבִים, רִגְבֵי, —  נוזלים, רטיבות, Feuchtigkeit; hunidité; moisture:  מתקו לו רִגְבֵי נחל ואחריו כל אדם ימשום ולפניו אין מספר איו' כא לג.  בצקת עפר למוצק וּרְגָבִים ידבקו שם לח לח. —  ובסהמ"א, במשמ' גוש עפר, צרור אדמה2, אף במ"י, Erdscholle; motte (de trre); clod :  והתבונן במקרא כחפוש על הכסף ברגבי ההרים וכהופיע מטמוני נסתרים נסי בן נח הקראי, פירוש עשרת הדברים, לקו"ק, נספח' 9.  אזרעם ברגבי עפר ואמטיר עלימו מימי עפעפי מנחם בן סרוק, אדוני בן אדוני, אגרת אל רב חסדאי, תשו' תלמידי מנחם, XXVI.  שמא יהו שם רגבים ויכתישם רש"י, ביצה ח:, ד"ה דלמא.  לפי שרגבים מדובקים מעכבות את החריש תשו' רש"י, קבוצ' קונטרס', ב.  וזכני לשחר דבירך השמם והחרב ולרצות אבניו ועפרותיו ורגבי חרבותיו ותבנה שוממותיו רשב"ג, סוף כתר מלכות.  שנטל רגב מן האדמה וחקק בה בלא גיבול המאירי למס' יומא א א.  לא יטלטל אדם רגב אדמה לקנח בו מפני שאינה ראויה לקינוח הלבוש, או"ח שיב ד. — ואמר הפיטן:  עד לא מצוקי רגב שית סוכו וטרם מתיחת אהילת סכוכו, מאז ועד עתה שלם סוכו ר"א קליר, עד לא מצוקי, קרוב' א סוכ'.  זנחנו ונחשבנו עם יורדי רגב ויהי לאבל כנור ושיר ועגב שלמה הבבלי, תשוב תרחמנו, סליח' צום גדליה.  זכרו יום כי יבוצע ורגבי נחל ימצע כי קצר המצע ר' יצחק בר ראובן, פחדתי מיוצרי, או"נ ב, קפט.  קום התהלך לרחבה ובין כי אדמה ורגבה כסתך אשר תכסה בה את פני מבין צפוני, סליח' שחר' צו"כ, מחז' איטל' ב, קז..  תולה ארץ על בלימה ומדביק רגבים מנחם בר' מכיר, אל אל שדי, יוצ' שבת נחמו. —  ואמר המשורר:  קנינך דבוק רגבים ואדים ועבים רי"צ גיאת, קנינך, שעה"ש 19.  ויעתיק כל אנוש מתענוגו לעי מדבר וישכינם רגביו לקו"ק, פג.  ושכבת טל התעל עוד ואנשי תעלה שכבו תחת רגבים, ואם ישקו נשיאי על רגבים ועלו על נשיאי עם עשבים ר"ש הנגיד, היש גשם, בן תהלים נז, ששון לח.  והמתיק לי עדי מות שנותי והמתיק לי בתוך קברי רגבים הוא, שמואל קדמה, שם צא, סד.  שוקד גדיש ורגב חובש, שוכן גוש ורמה לובש רשב"ג, אדני מה אדם, שעה"ש 51.  רגבים יבלו שרשיו ופריו, ראיו יאמרו איו שם שם.  הלא את אבניך אחונן ואשקם וטעם רגביך לי מדבש יערב ר"י הלוי, יפה נוף, שעה"ש 95.  ושם הכרובים ולוחות כתובים בעד הרגבים ובמקום סתרים הוא, היוכלו פגרים, שם 96.  הידעו הדמעות מי שפכם ודרשו הלבבות מי הפכם, הפכם בא מאורם תוך רגבים, ולא ידעו רגבים מה בתוכם הוא, הידעו דמעות, בסוף כ"י פירוש ראב"ע על אסתר בביה"ס וטיקן; דיואן ר"י הלוי ב, 115.  שיר החיו מופתיו מתי ששוני, ונפשי העלו מעפר רגבי קברתי יהודה בן גיאת, מבין עפאים, שעה"ש 125.  נשמת חיים ורגב עפר הרכבת, נפש משכלת בי קשור קשרת ר"ד מפריזנהויזן, שיר בראש הספר מוסדות תבל.  עוד אגלי מספר על גדיש ידמעו לרטיב רגבי עפר חתו עלינו יל"ג, הוי את, שירי יל"ג א, 154.  חמרי יכת ורגביו יתפרדו שם שם, 156.



1 [המתרגמים הקדומים הבינו מלה זו כלשון אבנים קטנות או צרורות עפר, χάλιϰες, גרגשתא (glareis, glebae), וכן רוב המפרשים ולפי זה השמוש בסהמ"א.  יוצא מכלל זה ריב"ג (שדבריו לא הובאו בשלמות ובדיוק בתרגום העברי), האומר האם (בערב') אן רגאב בגימל, והיחידה רֻגְבַה בקבוץ הריש ושוא בגימל, והוא מתאור הנחלים, העמוק בבטן הנחלים שמים מתאספים בו, ע"כ.  ואין דברי ראב"ע בפרושו איוב כא לג אלא תמצית דברי ריב"ג:  בלשון ישמעאל מקום חפירות הנחל (ז"א עֹמק הנחל) והוא קרוב בעבור רגבים ידובקו, ע"כ; ועי' גם רד"ק, שרשים, רגב:  פירש בהם רבי יונה המקומות אשר בעמקים הסמוכים לנחל ועמדים בהם המים, ואחרים פרשו מגרפות העפר או חלקי הנחל, ע"כ.  ועל הוראה כזו משמ' מקוה מים, נוזלים ורטיבות, מורה שמוש המלה רגבא בסור' בהוראה רטיבות ובֹץ שבבור המים, ואלה דברי בר-בהלול, במלון הוצאת דובל, כרך ב, עמ' 1869:  רגבא, טין אלביר, ע"כ; ובעבר':  טיט הבאר, הבור.  ומעין זה משמ' רגבייה בארמ' שבתו"מ:  ונרוץ הגלגל אל הבור וכו', כאילין רגבייה דטבריה, הא מה דאת אמר מתקו לו רגבי נחל מד"ר קהל', עד אשר לא ירתק.  כי ענין הכתוב באיו' כא לג בא כהמשך לתמונת הצמח השתול על פלגי מים "והוא על גדיש ישקד", ואין מתק אלא לשון יניקה או הנקה, והכונה:  נוזלי הנחל מיניקים אותו.  וגם בפס' לח הכונה:  כשיצק האל נולים ועשה אותם לעפר מוצק, ונוזלים (רגבים) אלו נדבקו יחד כחמר קשה.
ונראה שגם אַרְגֹּב פרושו נחל או באר, שעל פיהם נקרא חבל הארץ.]

2 [לפי הבנה זו במקרא, עי' בהערה הקודמת.]

 

חיפוש במילון:
ערכים קשורים