1, ש"ז, — כמו ב. רֹאשׁ2, צמח ארסי ומיצו המר, ובהשאלה אף כל רעל, גם ארס של נחשים וכדו': ענבימו ענבי רוֹשׁ אשכלת מררת למו (דבר' לב לב). — ואמר המשורר: אמור לי איך בפיך רוש3 ונפת ומי נהר בחכך עם להבים (ר"ש הנגיד, היש גשם, בן תהלים נז, ששון, לח). ערום אשר יתמוך בתוך פיהו שתי צרות, בצד זה רוש ובשני דבש (הוא, יום תחזה, בן משלי תקצז, שם, קצ). וגור מהזמן כי מתנותיו כרוש4 פתן מעט נפת בקרבו (רמב"ע, זמן הקור, דיואן כו, בודליאנה). וכל צוף אחריו בלתו כקצפו ורוש5 עמו כיין חכו ושניו (הוא, ימותו, שעה"ש 68). נאכיל דבש אהב למרעיו ויאמרו רוש6 הוא ולא בנו (הוא, תרשיש ו, 56). מפי העט על יד משכיל נפת עם רוש6 פתן נטף (שם י, 88). בין מר ומתוק יעמד לבי והם רוש הנדוד ודבש נשיקותיך (ר"י הלוי, מה לך צביה, דיואן ב, 9). עושה רוש ובראשו הקהל יבא (שלמה בונפיד, פולמוס בנכבדי סרגוסה, קובץ על יד יד, טו). משה עפיה המתנשא לכל לראש רוש7 ותלאה (שם שם כד).