ת"ז, מ"ר רְעֵבִים, — מרגיש בכאב הרָעָב, חסר לחם: שבעים בלחם נשכרו וּרְעֵבִים חדלו (ש"א ב ה). ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר הגישו לדוד ולעם אשר אתו לאכול כי אמרו העם רָעֵב ועיף וצמא במדבר (ש"ב יז כט). אגידה נא לכם את אשר עשו לנו ארם ידעו כי רְעֵבִים אנחנו ויצאו מן המחנה להחבה בהשדה (מ"ב ז יב). ועבר בה נקשה וְרָעֵב (ישע' ח כא). והיה כאשר יחלם הָרָעֵב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו (שם כט ח). כי נבל נבלה ידבר וכו' להריק נפש רָעֵב ומשקה צמא יחסיר (שם לב ו). הלא פרס לָרָעֵב לחמך (שם נח ז). ותפק לָרָעֵב נפשך ונפש נענה תשביע (שם שם י). לחמו לְרָעֵב יתן (יחזק' יח ז). רְעֵבִים גם צמאים נפשם בהם תתעטף (תהל' קז ה). ויושב שם רְעֵבִים ויכוננו עיר מושב (שם שם לו). עשה משפט לעשוקים נתן לחם לָרְעֵבִים (שם קמו ז). אם רָעֵב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים (משלי כה כא). אשר קצירו רָעֵב יאכל1 (איוב ה ה). יהי רָעֵב אנו2 (שם יח יב). לא מים עיף תשקה וּמֵרָעֵב תמנע לחם (שם כב ז). ערום הלכו בלי לבוש וּרְעֵבִים נשאו עמר (שם כד י). — ואמר המשורר: ואיך אשמין רעבי דת בדשנה ואלביש מערמיה חגורות (ר"ש הנגיד, אלהים האריך לי, בן תהלים, ששון, פג; שם, הברמן א, 100) יבכו רעביה עלי שלחן אשר יתעדנו נגדו ויתימרו (רשב"ג, בימי יקותיאל, ביאליק-רבניצקי א, 58). ופרס לחם לרעב נפש יחשב כאכל טוב זמרתו (רמב"ע, הענק א, ברודי, שח). ואיך לא תבואון רעבי נעימות לשלחן אמרי (שלמה בונפיד, במותי ימותון, הפולמוס בנכבדי סאראגוסה, קבץ על יד י"ד, לה).