ש"נ, סמי' שַׁאֲגַת, כנ' שַׁאֲגָתִי, שַׁאֲגָתוֹ, מ"ר שַׁאֲגֹתָי, — קול האריה השואג והדומה לו, Gebrüll; rugissement; roaring: שְׁאָגָה לו כלביא ושאג ככפירים וינהם (ישע' ה כט). ותשם ארץ ומלאה מקול שַׁאֲגָתוֹ (יחזק' יט ז). קול שַׁאֲגַת כפירים כי שדד גאון הירדן (זכר' יא ג). שַׁאֲגַת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו (איו' ד י). — ובהשאלה, קול נהימת האדם בצערו: רחוק מישועתי דברי שַׁאֲגָתִי (תהל' כב ב). כי החרשתי בלו עצמי בְּשַׁאֲגָתִי כל היום (שם לב ג). כי לפני לחמי אנחתי תבא ויתכו כמים שַׁאֲגֹתָי (איו' ג כד). — ובסהמ"א: מה אעיד ומה אדמה ללבי אשר יהמה וישתק משאגותיו (מנחם בן סרוק, אגרת אל רב חסדאי, תשו' תלמידי מנחם, XXVI). — ואמר הפיטן: עורר סערה בשאגת רעמים (אתה הארת, יוצר ז פסח, מחז' איטל' א, קכ.). — ואמר המשורר: ארי נורא ולו יחשה ויחריש משאגתו (משה דרעי, ארי נורא, לקו"ק, פד). ראיתיך ואת תשאג כשחל  והצמתה בשאגתך שחלים (ר"ש הנגיד, הלי תעש, בן תהלים, ששון, כג; הברמן א, 23). ואנהה עוד נהי נהיה לשאגותי בתוגותי וימאסו כמו מים (ראב"ע, אהה ירד, איגר 169).