1, ממנו °הִשְׁתָּאוּת2, ב. מְשׁוֹאָה, ב. מַשּׁוּאָה(?), א. שָׁאָה, שֹׁאָה, שאוה, *שָׁאוּי, שְׁאִיָּה, °שְׁאִיּוֹן, שֵׁאת, ועי' שָׁאוֹן.
1 [ברור הוראות השרש הזה והתפתחותן נתקל בקשיים, הואיל ומסורת המדקדקים לא הבחינה בינו ובין מלים כגון שָׁאוֹן ו-יִשָּׁאוּן (ישע' יז יג). במשמ' נשיאת קול, שאין לגזר אותן מן שׁאה, ועי' ב. שָׁאָה, שָׁאוֹן, הערות. יתר המלים, לכל מה שנגזר בעבר' באמת מן שאה, מתבארות מתוך הוראה יסודית של ריקות ועזיבה, בהקבלה גמורה לשרשים שמם ותהה (השוה תֹּהוּ=ריק), וכן בסור' שהא, היה עזוב וחרב, שהותא, מדבר בארמ' שבתו"מ, ומכאן שיש לראות גם את שמושו השכיח של שהא, שהה בארמ' ובעבר' בתו"מ, במקביל אל שאה שבמקרא וכלשון ריקות ובטילה ממעשה בעקר.
מן שאה במשמ' זו של ריקות נגזר כנראה בראשית תולדות השפות השמיות גם שָׁאַף (ושכנגדו ביתר השפות) בקצור במבטא במק' השאה (=ריק) פה, פער פה, ועי' שאף, הערות. וכן גם שאב הוא כנראה קצור קרוב מעין זה, כאלו בא שאב מים במק' (ה)שאה במים וכד', הריק (ב)מים. ועי' שָׁאַב, הערה.]
2 [כמו השתוממות, נוהג בדבור.]