פ"ע, שַׁאֲנָנוּ —  היה שאנן, היה בשלום ובשלוה ללא דאגה ופחד: ושב יעקב ושקט וְשַׁאֲנָן ואין מחריד (ירמ' ל י); שם מו כז.  שַׁאֲנַן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו (שם מח יא). ושמע לי ישכן בטח וְשַׁאֲנַן מפחד רעה (משלי א לג). יחד אסירים שַׁאֲנָנוּ לא שמעו קול נגש (איוב ג יח). — ואמר המשורר: אלו כפגר מת בבור שכנתי שם אשקטה יותר ופה שאננתי (משה זכות, תפתה ערוך, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, רצז). בדד כל העיר אין קול בחוצותיה, בנוה שלום בני איש יחד שאננו (לטריס,  נשיא בישראל, בסוף ממצרים , א).

— פִע', °שִׁאֲנֵן, — שִׁאֲנֵן את פלוני, נתן לו שלום ושלוה, ואמר הפיטן: יה תירגלתו למולדתו להשיבו, לשאננו להשליוו, להשקיטו וליישבו (ינאי, קרוב' בראש', זולאי, מב). ושבע שמחות מדשנה, הלא בעדה שבע משאננה1 (ר"א קליר, תשורת שי, קרוב' ב סכות). — ובמשמ' פ"ע, חי בשאננות ובשלוה: טובה ורחבה ושמינה ובפירותיה משומנה, ישיבתה מכל משונה וממזיק וממחריד משאננה (הוא, אדמת קודש, שם שם, מד).

— פֻע', °שֻׁאֲנַן, — ששִאננו אותו, ואמר הפיטן: ... ומשואנן, מוצע ומרוענן וזיו כביר מוענן (ינאי, קרוב' שמות, זולאי, קיט). זכור את יום מנוחתי אשר בו נחתי שקטתי ושבתי ושואננתי ונפשתי מכל מלאכתי (הוא?, אמנה פילשתה, קדושתה לשבועות, שם, שע).