°, שִׁבְתָּא, ש"נ, — מחלה מדברת המשתקת את אברי הגוף, שתוק ילדים1, meningitis: ומביאים ראיה שהרי התירו להדיח ידה כשנותנת פת לתינוק משום שיבתא (המאירי יומא ח, עז:). מ"מ אחר שהסיח דעתו יש לחוש משום שיבתא מועטת (שם שם). — ובמשמ' רוח רע: ולי המחבר נראה שטוב ליטול ידו לכתחלה כשיש לו מים דרוח שיבתא שורה על הידים (לנדא, האגור ג, ג.).