*, כנוי מדֻמה של גנאי: אמר רב הונא וכו' שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים שקליה לעבודת כוכבים ואנהיה בשין תיו1 שלו, אמר רב אשי האי מאן דסנאי שומעניה, שרי ליה לבזוייה בשין גימל2, האי מאן דשפיר שומעניה שרי לשבוחיה ומאן דשבחיה ינוחו לו ברכות על ראשו (מגי', כה:).
1 [ז"א בְּשֵׁת.]
2 [בדפוסים: בגימ"ל שי"ן, אך הנכון: בשין גימל, והמחבר רשם בפתקה: וגרסת ר"ח בשין וגימל, וכן גרסת הרא'ש במגלה שם וכן מסכים קרבן נתנאל שם, והוא שֵׁג מקביל לשֵׁת — שג, והוא מקום האשה, ע"כ. ואמנם אין הדבר דומה ללשון הגנאי שבדברי רב הונא, שהם במשפט שלם, וכאן אין כל יסוד להניח הוראה מיחדת זו או זו של המלה. ומסתבר שלא היה כתוב בעקר אלא ש"ג בלבד, כראשי תבות של המלים שם גנאי; ועל כך מורה בפרוש דבר הגמרא במסכת ע"ז מו.: א"כ מה ת"ל ואבדתם את שמם מן המקום ההוא , לכנות לה שם, יכול לשבח, לשבח ס"ד, אלא יכול לא לשבח ולא לגנאי, ת"ל שקץ תשקצנו וכו' הא כיצד היו קורין אותה בית קליא קורין אותה בית בריא וכו, ע"כ. ורק הואיל וכתבו המעתיקים במקום שֵׁת: ש"ת, שין תיו , כאותיות בודדות ולא כמלה, כדי שלא יבטאו מלה גסה כזאת במפֹרש, על כן ראו גם בקצור ש"ג מלה ממש שאין לבטאה, וכתבו גם כאן את שמות האותיות ממש: שין גימל, ללא צורך.
ומפרשים אלו, שגרסו גימ"ל שי"ן, דרשו זאת כראשי תבות: גיופא שטיא, ולא זו כונת הגמרא.]