* 1, בינו' פָעוּ', שָׁחוּץ, — פרוץ במדותיו: תכשיטין למה הן אסורין, א"ר בא על ידי שהנשים שחצניות והיא מתרתן לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות וכו' והאיש על ידי שאינו שחוץ מותר (ירוש' שבת ו א). מה הארי הזה שחוץ כך היו סיחון ועוג שחוצים (וגבורים)2 שלא היה בין זה לזה אלא מהלך יום אחד בלבד ולא זה בא לסיוע של זה ולא זה בא לסיוע של זה (מד"ר שה"ש, אתי מלבנון).3 — ובסהמ"א שָׁחוּץ, בעקר במשמ' גאה, גאותן4, ואמר הפיטן: נשק וצנה אל תרק ככפיר שחוץ (רסע"ג, אתא מרבבות, סדר לעצרת, סדור רסע"ג, שצב). ענף עץ עבות חפות מבחוץ וכו' צפוי לכפר בעד לב שחוץ (ר"א קליר, אמנם מצוה, ב סכות). — ואמר המשורר: דברה הנחוץ כבר נרמס בחוץ, ואישה השחוץ ביד דומא נחבא (זכריה בן סעדיה, ספר המוסר יב). — ואמר המליץ: ועל כל לב הזמן שחוץ, ופי כל שר צבאו נחוץ (שבלי הלקט, הלכות שחיטה, קצג:). — °וגם שלא בבינוני, ואמר הפיטן: זה שחץ וזה נחץ וזה לחץ וזה מחץ בלי ארך (אלעזר בן יהודה, יי יי, ברודי-וינר, מבחר השירה העברית, רסה).

— הִתפ', *הִשְׁתַּחֵץ, — היה לשקוץ ולחרפה: מלכות זו מתגאה ומשתחצת5 (ספרי במד' קלא). שחץ, שהכל משתחץ (אדר"נ נוסחא ב פרק מג, שכטר, 122). — ובסהמ"א במשמ' התגאה והתחצף: כי תחת יופי, כי זאת הוגנת להיות להם תחת יופי שהיו משתחצות בו (רש"י, ישע' ג כד). כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו ועיניה נאות ואומר לה הסבי עיניך מנגדי כי בראותי אותך לבי משתחץ ומתגאה עלי ורוחי גסה בי כי איני יכול להתאפק (הוא, שה"ש ו ה). כי אהבתיו אהבה רבה מאז הכרתיו ומשתחץ על אהבתו (ריב"ל, באר יצחק, 175). — ואמר הפיטן: הטה אלהי אזנך לדוברת אני ואפסי עוד ושמע גדופיה וחרופיה משתחצת עד כסאך עוד (ר"א קליר, הטה, קינ' ת"ב). — ואמר המשורר: כל כת משתחצת מנאצת (ר"א צויפל, שלום על ישראל, הקד').

— נִפע', °נִשְׁחַץ, — נעשה שָׁחוּץ, ואמר הפיטן: אם זדונית השיאו לב טפש ונשחץ, נא כל מדה נכונה חלף אותם יי' ממחץ (שלמה בן מנחם, שלש עשרה, סליח' שחר' יוה"כ).