שִׁטּוּחַ

°, ש"ז, — מעשה השוטח: שטחן וכו' ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו (רש"י, שבת עד.). שטוח העומרים בחמה (הוא, ב"מ עד.). ארצה, משמע לשון שיטוח (הוא, שבועות טז:). ושוטחה ע"ג מטה לצרכה בלבד ולא לצורכו ליהנות הוא בה אף על גב שגם היא צריכה לאותו שיטוח (לבוש, אבידה ומציאה רסז יח). — ואמר הפיטן: צרוף שטוח פני טפוח כמעלה אפר על גב תפוח (ר' מאיר בר יצחק, תפלה תקח, סליח' ער"ה).

חיפוש במילון: