*, פ"ע, — נעשה שוטה: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב (ר"ל, סוטה ג.). ועי' ערך שׁוֹטֶה. — ובסהמ"א: שטית לומר כי להלחם בנו מגדל, ודברך זה שקר יסוף וידל (רסע"ג על חוי הבלכי, דודזון, 54). 

— נִפע', *נִשְׁטָה, — נעשה שוטה, נשתגע, נטרפה דעתו עליו: שור שנתחרשו בעליו או שנישטו בעליו (תוספת' ב"ק ד ד ). שהיו באין בספינה ועמד עליהן נחשול והיו זועקין לאלוהיהן וכו' אמר להן אותו תינוק עד מתי אתם נשטין, זעקו למי שברא הים (שם נדה ה יז). נתחרש הוא או נשטה אינו מוציא עולמית (ירוש' תרומ' א א). — ובסהמ"א: מי שיש לו ממון אצל אחרים ונשטה ואשתו ובניו תובעין מזונות (ר"י ברצלוני, ספר השטרות, 61). 

— פִע', *שִׁטָּה, שִׁטָּה בפלוני, נהג בו כבשוטה, התל בו1, zum Narren haben, narren; faire le fou de; to make a fool of: ובפרט בנוסחה משטה אני בך, הבאה גם בתוך דבור בארמ': א"ל חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, לבתר דחלץ לה אמר לה זיל הב ליה, א"ל משטה אני בך עבדה ליה, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעברא לפניו ואמר ליה טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו, אלמא א"ל משטה אני בך, ה"נ משטה אני בך (יבמ' קו.). אם אמר לו אציל את שלך וכו' אמאי ונימא ליה משטה אני בך (ב"ק קטז.). אין אדם משטה בשעת מיתה (רבא, ב"ב קעה.) והיה סמאל עומד ומשטה אותו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו (פדר"א לא). 

— הִתפ', נִתפ', *הִשְׁתַּטָּה, נִשְׁתַּטָּה, — כמו קל ופִע', נעשה שוטה: פקח שנשא פקחת ונתחרשה, אם רצה יוציא ואם רצה יקים, נשתטית לא יוציא, נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית (יבמ' יד א). ואלו שבית דין מקנאין להן, מי שנתחרש בעל או נשתטה (סוטה ד ה). שפוי ונשתטה (גיט' ב ו). השוכר את החמור והבריקה או שנישתטה2 אינו חייב להעמיד לו חמור (תוספת' ב"מ ז ז). אשתו שוטה היכי דמי, אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא, ואי דאכלה כשהיא פיקחת ונישתטת הא א"ר ירמיה א"ר אבהו אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה פסול (נדר' לו.). לאחר ימים נשתטית אותה האשה ונפלה מן הגג ומתה (מד"ר איכה א, מעשה במרים בת נחתום). והיה שלמה מחזר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים והם אומרים לו שלמה המלך יושב על כסאו ואתה הולך ומשתטה (תנחו' אחרי ב). פעם אחת נשתטה ונטל אש והצית בבתים שלו (פסיק' רב', עשר תעשר, קכז.). אמר לו (השטן ליצחק) הא עלוב בנה של עלובה, כמה תעניות נתענית אמך וכמה תפילות נתפללה עד שלא באת לה והזקן הזה נשתטה מזקנותו והולך לשוחטך (שם מ, קע:). — ובסהמ"א: קול הראשון כל השומע אותו מיד משתגע ומשתטה (היכלות ד, ביהמ"ד ילינק ג, 86). כשירעב האדם ישתטה (דונש על רסע"ג 98). מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם וכו' ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו (רמב"ם, ממרים ו י).3

— הִפע', °הִשְׁטָה, — כמו פִע': דהיכא שיושבין שני עדים וראובן מודה בפניהם לשמעון מנה אינה שוה אותה הודאה כלום שיכול הוא לומר השטיתי בך, אבל אם אמ' להם הוו עלי עדים בהודאה זו הרי הן באין ומעידין ואינו יכול לכפור ולומר השטיתי בו (ר"י ברצלוני, ס' השטרות, 41). כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שלא היה לך בידי כן אני השטיתי בך להודות לך בדבר שלא היה לך בידי נאמן וכו' במה דברים אמורים בבריא אבל בשכיב מרע שתבעוהו והודה אינו יוכל לומר משטה הייתי בך שאין דרך האדם להשטות בשעת מיתתו (טוחו"מ פא א).