* 1, שְׁלוֹלִית2, ש"נ, — שטף מים עראי, ביחוד של מי גשמים: ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית וכו' פאה ב א. היה בודק והגיע לנחל או לשלולית או לדרך הרבים מפסיק אהל' טז ה. המציל וכו' משלוליתו של ים ומשלוליתו של נהר וכו' הרי אילו שלו ר' שמעון בן אלעזר, תוספת' ב"מ ב ב. שלולית כל שהיא מושכת (מפסקת לפאה), נחל אעפ"י שאינו מושך ירוש' פאה ב א. עברה (האש) נהר או שלולית רחבין שמונה אמות פטור שם ב"ק ו ו. בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר ב"מ כח:.
1 [משמ' זו יוצאת לפי ענין המקומות שבדברי התנאים, שהמלה נמצאת בהם, גם בנגוד אל נהר ונחל קבוע במקומו, וגם בצרוף שלולית של נהר ושל ים, שטף מים היוצא מן הנהר וכדו' למקום שאינו קבוע בו. ובימי הגמרא כבר לא היה פרושה המדֻיק של המלה ידוע. ואין נסיונות האמוראים ב"ק סא. לגזר את השם מן שָׁלַל (מקום שמי גשמים שוללין שם, אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה) אלא אטימולוגיה עממית, לפי דמיון בצלצול המלים, ולא גזירה מֻסמכת. כי לפי הענין מסתבר, שיש לראות שלולית כקרובה אל שבלת מים, שַׁבְּלוּל (עי' שם) ומכאן שבלולית, ובטשטוש המבטא שולולית, והשוה בערב' שַׂבַל سبل, גשם יורד.]
2 [כך הנקוד במסֹרת הבבלית, עי' פורת, לשון חכמים 138, וכן במשנ' מנק' ליוורנו.]