שָׁלוּם

רק מ"ר כנ' שְׁלֻמֵי, — החי בשלום: דבר ידברו בראשונה לאמור שאול ישאלו באבל וכן התמו אנכי שְׁלֻמֵי אמוני ישראל1 וכו' (ש"ב כ יח-יט). — ובסהמ"א: אבדו שלֻמנו ואין דרש שלומנו (ר"י הלוי, הושיעה אדני, זמורה ט, 511). — ואמר הפיטן: שלומיך תנחה במישור (ינאי, אז ערות, קרוב' בראש', זולאי, נח). — ואמר המשורר: אני ארץ למודעי אמוני שלומי (רשב"ג, ואהבתי ושברי ביאליק-רבניצקי א, 184).



1 [אמנם קשה הצרוף, ואין הצעות לתקון הגרסה גם על יסוד השבעים, מסתברות. והואיל ולפי הענין כונת האשה לאמר, כי היה צריך לשאל בגורל האורים והתומים (עי' שָׁאַל, הערה), אפשר שנאמר כאן בעקר דבר דומה ליונה א ז: לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו, וכן שים לב לדמיון המלים ישראל וישאלו, וצ"ע).]