שִׁמּוּעַ

* 1, ש"ז, — הוראתו של דבר או של דברים שאפשר לשמוע מתוכם, Wortverständnis, Wortsinn; sens litéral; literal sense: וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים, ר' יהושע אומר כשמועו (מכי' בשלח, ויסע משה א). הרי הוא אומר שם תזבח את הפסח בערב, שומע אני כשמועו, ת"ל מועד צאתך ממצרים (ר', שם בא ה). אתה אומר גובה של ראש או אינו אלא בין עיניך כשמועו (שם שם יז). כל ששמועו מרובה ושמועו מועט2 תפשת המרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת (ספרא מצורע קפה, נה.). כי לא יראני האדם וחי, רבי עקיבא אומר האדם כשמועו, וחי אלו מלאכי השרת (ספרי במד' קג). ולא בפתילת האידן עירניתא, ולא כפתילת המדבר כשמועה (ירוש' שבת ב א). — ובמשמ' שמיעת ההכרזה על דבר, שמיעת שקלים וכלאים3: אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אף שימוע שקלים וכלאים ביניהם (ירוש' שקל' א א). — ובסהמ"א: לא תקח האם על הבנים, כשהיא על הבנים, אתה אומר כשהיא על הבנים או לא תקח האם על הבנים כשמועו (מדרש תנאים לדברים כב ו, הופמן, 135).



1 [כך מבטא המלה, על אף צרוף השם לפעל בבנין קל כמו פִּטּוּר מן פָּטַר ולא שְׁמוּעַ] כבמלונים.]

2 [כלו' שהנשמע ממנו יכול להיות מרֻבה ממֻעט.]

3 [אמנם צרוף זה כש"ע מכֻון לפעל שבמשנה: משמיעין על השקלים וכו', אבל בשנוי בבנין, כי מכלל השמעה באה גם שמיעה.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים