שַׁמָּה

ש"נ, — א) מצב רוח האדם המשתומם בפחד ובחרדה, והדבר המעורר מצב רוח כזה1, Schauer, Entsetzen; frisson, terreur; fit, terror: והיית לְשַׁמָּה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך יי' שמה (דבר' כח לז). יען רך לבבך ותכנע מפני יי' בשמעך אשר דברתי על המקום הזה ועל ישביו להיות לְשַׁמָּה ולקללה (מ"ב כב יט). שַׁמָּה ושערוריה נהיתה בארץ (ירמ' ה ל). ורדפתי אחריהם בחרב ברעב ובדבר ונתתים לזועה לכל ממלכות הארץ לאלה ולְשַׁמָּה ולשרקה ולחרפה בכל הגוים אשר הדחתים שם (שם כט יח). כאשר נתך אפי וחמתי על ישבי ירושלם כן תתך חמתי עליכם בבאכם מצרים והייתם לאלה וּלְשַׁמָּה  ולקללׁה ולחרפה (שם מב יח). בחרב וברעב ימתו והיו לאלה לְשַׁמָּה ולקללה ולחרפה (שם מד יב). והיתה אדום לְשַׁמָּה כל עבר עליה ישם וישרק על כל מכותה (שם מט יז). איך היתה לְשַׁמָּה  בבל בגוים (שם נא מט). שכרון ויגון תמלאי כוס שַׁמָּה ושממה (יחזק' כג לג). לכו חזו מפעלות יי' אשר שם שַׁמּוֹת בארץ (תהל' מו ט). איך היו לְשַׁמָּה כרגע ספו תמו מן בלהות (שם עג יט). — ב) ובמשמ' מקום ריק ושומם וכדו': באזני יי' צבאות אם לא בתים רבים לְשַׁמָּה יהיו גדלים וטובים מאין יושב (ישע' ה ט). הנה יום יי' בא אכזרי ועברה וחרון אף לשום הארץ לְשַׁמָּה וחטאיה ישמיד ממנה (שם יג ט). נשאר בעיר שַׁמָּה ושאיה יכת שער (שם כד יב). עלה אריה מסבכו ומשחית גוים נסע יצא ממקמו לשום ארצך לְשַׁמָּה עריך תצינה מין יושב (ירמ' ד ז). לשום ארצם לְשַׁמָּה שרוקות עולם כל עובר עליה ישם ויניד בראשו (שם יח יו). ושמתי את העיר הזאת לְשַׁמָּה ולשרקה כל עבר עליה ישם וישרק על כל מכתה (שם יט ח). הנני שלח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם יי' וכו' והחרמתים ושמתים לְשַׁמָּה ולשרקה ולחרבות עולם (שם כה ט). והיתה כל הארץ הזאת לחרבה ולְשַׁמָּה (שם שם יא). לתת אתם לחרבה לְשַׁמָּה לשרקה ולקללה כיום הזה (שם שם יח). כלי גולה עשי לך יושבת בת מצרים כי נף לְשַׁמָּה תהיה ונצתה מאין יושב (שם מו יט). תנו ציץ למואב כי נצא תצא ועריה לְשַׁמָּה תהיינה מאין יושב בהן (שם מח ט). איך היתה לְשַׁמָּה בבל בגוים (שם נ כג). ותרעש הארץ ותחל כי קמה על בבל מחשבות יי' לשום את ארץ בבל לְשַׁמָּה מאין יושב (שם נא כט). היו עריה לְשַׁמָּה ארץ ציה וערבה ארץ לא ישב בהן כל איש ולא יעבר בהן בן אדם (שם שם מג). אפרים לְשַׁמָּה תהיה (הושע ה ט). שם גפני לְשַׁמָּה ותאנתי לקצפה (יואל א ז). למען תתי אתך לְשַׁמָּה וישביה לשרקה (מיכה ו יו). זאת העיר העליזה היושבת לבטח האמרה בלבבה אני ואפסי עוד איך היתה לְשַׁמָּה מרבץ לחיה כל עובר עליה ישרק יניע ידו (צפנ' ב יה). — ואמר המשורר: הלנצח תמה, תהי גלוית צמה, בזה ושמה למזה ושמה (ר"י הלוי, יונה נשאתה, זמורה ז, 280). 



1 [הוראת השם היא זו של שם הפעל מן שמם (עי' שם), המשמש בעבר כלשון ריקות ושאיה (עי' שאה) מתנועה ומדבור בפחד; אבל בקצת שמושיו קרוב הפעל שמם אל נשם, בפרט בצרוף אשם ואשרק, שאפשר ליחסו גם אל נשם וגם אל שמם, וכן באה אף המלה שמה בצרוף עם שרקה. וכן בא שַׁמּוֹת ושאוף יחד. ואמנם מֻשגים אלה של שמם כלשון ריקות, ונשם כלשון הרקת הרוח בנשימה קרובים גם הם, ואפשר שאין כאן מראש אלא שרש קדום אחד שהתפתח לשני ראשים, וכן אפשר שאין שרקה והפעל שרק במשמעות הרקת הרוח בקול "שריקה", אלא אותו שרש הבא בשי"ן שמאלית ובסמ"ך במלים כגון מַסְרֵק, (אילן) סרק וכדו', ואין משרוקית אלא כאותו מסרק (השנים) המשמיע גם הוא קול מיֻחד כששורקים בבין שִניו. ובצרוף כגון שמה ושרקה אפשר גם להבין אף שרקה כלשון ריקות, כמו שמה וישימון, וצ"ע. ושים לב למלים שַׂעַר, סערה במשמ' רוח, הבאות גם הן אף במשמ' של רגש הפחד וההשתוממות. וגם כאן הבדילה המסרת שערור(י)ה בשי"ן ימנית מן שׂער, סער. בשמושיה השונים באה המלה שמה גם בצרוף עם מלים כגון אָלָה, חרפה וקללה, במשמ' דברים שמעוררים שמה בהזכרתם וכדו' ובאותה משמ' בא גם שְׂחֹק (ירמ' כ ז; שם מח כו, שם לט). ואפשר שאין שחק כאן אלא ר"ת מן שמה חרפה וקללה, כהערת העורך ZDMG 66, עמ' 399. ועי' שַׁמּוֹת.]

חיפוש במילון: