*, ש"נ, — פניה, דבר שאדם שועה אליו: לב אנוש יגיד שעיותיו, משבעה צופים על מצפה (ב"ס גני' לז יד). באלוף ינהג ישובב בשור, ושעיותיו עם בני בקר (שם לח כה). — ובסהמ"א, ככנוי לאל, שהאדם שועה אליו בתפלה, ואמר הפיטן: טעמו עשות למו שם שעיה, ונותשו ונעשו שמה ושאייה (ינאי, אחדים בשיח, קרוב' בראש', זולאי, יג). נטמאתם בה תהי לשאיה, נטהרתם בה תהי לשעיה (ינאי, ונתתי נגע צרעת, קרוב' ויקר', זולאי, קמה). בפנת ראש יסוד שלישיה, שֻתתו שעון בה לשעיה (ר"א קליר, אבן חוג, קרוב' א ר"ה). פני קרָב קרב ולא עלתה לו שעיה, ויורו המורים למלך יאשיה (ר"א קליר, איכה אילי, קנות ת"ב, מחזור איטליא, קעח:). חסדי אבות בנוף משמיעי געייה, חדשים לבניהם להאזין למו שעייה (רסע"ג, אני נתקתי, סדור רסע"ג, תטו). תיזל שעייה משער ומסטין לחפור בגער (קטע עבודת יוה"כ, Elbogen, Stud., עמ' 155). כבוד הלבנון שעיַת כל גועה, כביר ירביץ עַמו שם בטוב מרעה (יהודה בר מנחם, את יום פדותכם, יוצר שבת נחמו, מחזור איטל', קצא).