1, ש"ז או ת"ז, — (בגד) שיש בו צמר ופשתים יחדו: את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שַׁעַטְנֵז לא יעלה עליך (ויקרא יט יט). לא תלבש שַׁעַטְנֵז צמר ופשתים יחדו (דבר' כב יא). — ואמרו פיטנים ומשוררים: ולמה כל ימינו לא נדע סוד שעטנז (ראב"ע, שאלות, כהנא קא). בכיה בכיה לתעודת יה כמעט מפי איש נגרזה, יש בה ערבוב אוי עם נבוב, מתלבש משעטנזה (עמ' פרנשיס, צבי מודח, 102).
1 [משמ' המלה יוצאת ברורה מן הכתובים, אבל מקורה הלשוני לא נתברר. מסתבר שהמלה, המורה על מֻשג של כלאים, מרכבת גם היא בעקר משתי מלים, מהן אחת מורה על דבר מופק מבעל חיים, ואחת על המופק מצמח. ואם יש כאן מלה עברית, שנטשטשה בצרוף במבטא, אפשר היה לחשב שעקר הצרוף: שערת-אנז, ז"א שערת צאן עם אניצי פשתן יחד, שכן לא היה הבדל של ש ימנית ושמאלית בלשון המקרא (עי' בערך האות ש). וגם הבלעת הריש והפיכת ת ל-ט בהדמות להגה ע הנחצי, טבעיות הן בלשון. הצעות אחרות שהֻצעו, אינן מניחות את הדעת.
במשנה (כלאים ט ה, ומעין זה בספרי דבר' מא"ש, קטז). נאמר בדרוש: אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג, שנאמר לא תלבש שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז. ר' שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו ע"כ, ועי' גם תוספת' כלאים ה כא ובירוש' למשנה הנ"ל, ובערך שעע. רק כמלה שאולה מן התורה יש לראות שעטנזא בתרגומים הארמ', וכן שאטנוז בערב', מלה המובאת במקורות מימי הבינים. עי' פינסקר לקוטי קדמוניות קמ"ח, ושוב שם רטי, ובמלונו של דוד בן אברהם אלפאסי, מהד' סקוז ב, 692.]