*, רק הִתפ', השתענה, — השתבח, התפאר, ואמר בן סירא: כל אלה בדורם ומימיהם תפארתם, יש מהם הניחו שם להשתענות1 בנחלתם (ב"ס גני' מד, ז-ח).
1 [כך בכתבי היד, ולדעת כל המפרשים, וגם לאחרונה של סגל, בן סירא השלם, קשה לבאר זאת כלשון השענות, ואין תרופה כתקונים שהֻצעו: להִשְׁתָּעוֹת, להִשָּׁעוֹת. ואולם בתרג' לישע' נה יב בא במק' והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף: טוריא ורמתא יבועון קדמיכון תושבחא וכל אילני חקלא ישענון בענפיהן. וכן נאמר ב אדר"נ ד הוצ' שכטר, 18 וכו': שני תלמידי חכמים שיושבים ועוסקים בתורה ועברה לפניהם כלה או מטה של מת וכו' יעמדו וישננו ויקלסו לכלה וילוו למת, מעשה ברבי יהודה בר אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה ואחז בידו כדי צרכו (צ"ל בדי שרך, של הדס) והיה משנין בה עד שעברה הכלה מלפניו ע"כ, ובמקום משנין יש נוסחאות: משננין, משאנין, משענין, משענן (עי' בספרו של פינקלשטין על אדר"נ ובמאמרי בס' היובל למ. קפלן ב, פד, ויש לתקן שם לפי דברי כאן), וגם כאן העקר ישענו, משענה כלשון שבח, וממקום זה למדו להשתמש אף כשרש שנן כלשון קלוסין ושבח. וכן להשתענות פרושו: להתשבח, וצ"ע.]