ש"ז, דבר משֻקץ, טמא ומאוס, Abscheu(liches); abomination: וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וכו' שֶׁקֶץ הם לכם (ויקר' יא י).  כל שרץ העוף ההלך על ארבע שֶׁקֶץ הוא לכם (שם שם כ). אכלי בשר החזיר וְהַשֶּׁקֶץ והעכבר (ישע' סו יז). ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שֶׁקֶץ וכל גלולי בית ישראל מחקה על הקיר סביב סביב (יחזק' ח י). —  ובתו"מ: תינוק יונק והולך עשרים וארבע חודש, מכאן ואילך כיונק שקץ1 (ר' אליעזר, תוספת' נדה ב ג). —  ומ"ר *שְׁקָצִים, וביחוד בצרוף שקָצים ורמָשׂים, במשמ' כלל בעלי החיים הזוחלים, הטמאים, וגם בהשאלה במשמ' מאכלות אסורים בכלל:  ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור (שבת יד א). אכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים וכו' אינו נעשה בן סורר ומורה (סנה' ח ב). המפלת כמין דגים חגבים שקצים ורמשים אם יש עמהם דם טמאה (נדה ג ב).  יכול יהיו השקצים והזבובים שוכבים עליו (ספרי במד' פט). מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים בעולמו (ירוש' ברכ' ט ג).  — °וכשם גנאי לנער מנערי הגויים:  השקצים האחרים שהיו שם וראו הריגתו (תשובת גאוני בתראי ב). שקצים הנקראים שילער (פסקים וכתבים לבעל תרומת הדשן). איש צרפתי שהכה שקץ אחד דייג על ראשו בכלי עץ (קורות היהודים בנרבונה, גנזי ירושלים, ורטהימר, מד). — וגם במשמ' נער יהודי חסר מדות, נוהג בדבור ובספרות.