קל לא נמצא במקורות הקדומים.

— פִע', שִׁקַּץ, תְּשַׁקְּצוּ, תְּשַׁקֵּצוּ, תְּשַׁקְּצֶנוּ, שַׁקֵּץ, — שִׁקֵּץ את נפשו, טִמֵּא אותה בדבר מתֹעב: אל תְּשַׁקְּצוּ את נפשותיכם בכל השרץ ולא תטמאו בהם (ויקר' יא מג). ולא תְּשַׁקְּצוּ1 את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (שם כ כה). —  ושִׁקֵּץ דבר, תעב אותו, ראה אותו במתֹעב, סלד ממנו,verabscheuen; détester; to detest: מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תְּשַׁקֵּצוּ (שם יא יח). ואת אלה תְּשַׁקְּצוּ מן העוף לא יאכלו שקץ הם (שם שם יג). כי לא בזה ולא שִׁקַּץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו (תהל' כד כה). — ובתו"מ, במשמ טִמא: מזרחית צפונית, בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששיקצום מלכי יון (מדות א ו). — ובסהמ"א: משקץ מעשיו יחזר לאין (עמנו', מחב' יא, הברמן, 322). — ואמר הפיטן: שקצתי חיי משבצת מרוב בשת, טעונה כלמות ורוק מני דבשת (שלמה הבבלי, אחשבה לדעת, זולת שבת בראשית). ישמיד אויבנו ונפשותם ישקץ (פתיח' לפרשת מקץ, מדה"ג בראש', מרגליות, תרפא).

— פֻע', בינ' *משֻׁקָּץ— מאוס ומתֹעב, מגֻנה ביותר, abscheulich;abominable: אין לך מנוול ומשוקץ יותר מהשור בשעה שהוא אוכל עשב (מכי' בשלח, מסכ' ב ו). — ובסהמ"א: שאם שקר לך במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול שנוי ומשוקץ חרם ותועבה (רש"י, ויקר' יט לה). כאילו יונק דבר משוקץ (הוא, כתוב' ס., ד"ה כיונק שקץ). אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד (רמב"ם, תשובה ז ו). וכל המתגאה הקב"ה שונאו והוא משוקץ ותועבה (מנוה"מ לר"י אלנקאוה ג, 192). והנה בשר החזיר נאות הוא למזג האדם וטבעו ולמה יברח, ואם מפני שהוא משוקץ ומטונף במאכלו, למה יאכל התרנגולת אוכלת התולעים שבאשפות וכל מין שקץ (שבט יהודה, שמד ז, מהד' שוחט, כח). להחרים כל עיר מתים הנדחים אחרי בעלי אמונת הכת המשוקצת של שב"ץ ימש"ו (ר' יעקב עמדן, עדות ביעקב, מובא בפנקס ועד ד' ארצות, 355). ה"ה הספרים הפסולים ומשוקצים ומתועבים וכתבי פלסתר ומזויפים (אגרת אל ר"י עמדן, ספר שמוש, מובא בפנקס ועד ד' ארצות, 415). — ואמר הפיטן: נותני מחלקת וגדר פורצים, שנואים לאל ומשקצים (ר"א קליר, אטום שפתיך, סדר א שבוע'). וכדי לשׁכּר אמות עממות משקצות בגעילה בארבעה כוסות הכתובים בם שהם של התרעלה (ר"י טוב עלם, אץ ערוך, סלוק שבת הגדול).— ובצורת פעל מסֻים, שֻׁקַּץ, ואמר המשורר: אם בקדשים נשאו ידם אמר איך יצעקו חמס אשר שקצו (רמב"ע, רכבי נדדים, ברודי, קצו).

— הִתפ', *הִשְׁתַּקֵּץ, — נעשה מאוס ומתֹעב: שהיו (בנות ציון) יושבות אצלם והיו רואים שורות שורות של כנים יורדות משערם לתוך קדקד והיו משתקצות ומתועבות2 בפניהם (פסיק' רב', ותאמר ציון, קמה:).

— קל, בינ' פָעוּ', °שָׁקוּץ, — מאוס, נתעב, מגֻנה ביותר, abscheulich;abominable:משה אמר לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך לעשות תורת רבוניו, ואיך יצוה לדחות מבינינו עושי רצוניו, הלא זאת זמה שקוצה (הקראי יפת הלוי, לקו"ק, נספ', 23)3.