א. שֵׁת

1, ש"ז, מ"ר שָׁתוֹת, סמ' שְׁתוֹתֵיהֶם2, — תחתיתו של דבר, או במשמ' תחתיתו של גוף האדם, האחורים והשוקים, Gesäss; derriére; bottom: ויקח חנון את עבדי דוד וכו' ויכרת את מדויהם בחצי עד שְׁתוֹתֵיהֶם (ש"ב י יד). כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים וכו' ערום ויחף וחשופי שֵׁת ערות מצרים (ישע' כ ד)3. — ובמ"ר במשמ' יסודות של בנין, Fundament; fondament; foundation : כי השָׁתוֹת יהרסון צדיק מה פעל (תהל' יא ג). — ובתו"מ4: על אדום אשליך נעלי (תהל' ס י) אני אפיל שתותיה של אדום ואביא גאולתכם (מד"ר במד' יד). — ובסהמ"א: ויש אומרים כי (צַמִּים) הם הלסטים שוכני המדברות הולכים ערומים ומגדלים שער ומתכסים בשערם עד שתותיהם (רד"ק, ס' השרשים, ערך צמם). — ואמר הפיטן: תם במקרה אחד כוס מגדו לשתות, במועד שנת השמטה כגע הקהל לאתות, תלה בעשרים ושתים מהרוס שתות וכו' (ר"א קליר, איכה אלי, קינ' לת"ב). זכור פקיד שתות טובל חמש טבילות במים (זכור אב, תפל' הגשם). — °ובמשמ' תחתית ההר: שפל הגביה בזקיפה, שתותיו כגיגית כפה, תחתיו צוה להקפה (ר"י טוב עלם, אור ישראל, זולת לשבת אחר שבועות). — ואמר המשורר: נפתחה הזירה אל מולן מנגד, ולתוך המעגל יצא עלם חמד לשתותיו חשוף ערֹם מבגד (יל"ג, בין שִני אריות, ה).



1 [המלה באה בערב' מצורה אִשְׂת است כדגמת אִבְן ابن לעמת בִּן בעבר' והיא באשו' אִשדֻ, ובמ"ז אִשְדָ(נִ) במשמ' רגלים, וגם בזו של יסוד הבנין, ואין העבר' יסוד (וכן בארמ' אסדא, כר הראש, ערב' וסאדה وسادة) אלא אותה מלה בצורה שאולה בזמן קדום מלשון זו במבטא ארץ אשור, שבטאו שם ש כסמך. ואלו במבטא בבלי, בשין, באה המלה כנראה גם בצורת אֶשֶׁד (הנחלים), אשדות (הפסגה), במשמ' המקום הנמוך שמי הנחלים יורדים ונוזלים לשם.
שרש השם הוא שתה (עי' שם) כדמת בֵּן מן בנה, ולא כדעת רד"ק ואחרים, וכן שנוי התנועות ביחיד וברבוי כדגמת בֵּן- בָּנִים, אלא שסיום הרבוי הוא כמו בשֵׁם- שֵׁמוֹת.]

2 [על שָׁתֹתֶיה (ישע' יט י). עי' שָׁתֹה.]

3 [כמבואר בספרו של העורך, (הלשון והספר ב 172) באה בלשון התלמוד המלה שת גם במשמ' החלק הזה שבגוף. כי זו כונת הנאמר:"אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא שרי ליה למר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים שקלוה לעבודת כוכבים ואנחוה בשין תיו (הכונה למלה שֵת) שלו".]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים