(?), שָׁתֹת ש"ז, רק מ"ר בכנ' שָׁתֹתֶיהָ1, — כנוי לסוג אנשים עושים חיל ועשר במצרים2: ואנו הדיגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה ופרשי מכמרת על פני מים אמללו, ובשו עבדי פשתים שריקות וארגים חורו והיו שָׁתֹתֶיהָ מדכאים כל עשי שכר אגמי נפש (ישע' יט ח-י).
1 [במגלת ישע' א: שותתיה.]
2 [אין התאר מדֻכאים מתאים אלא לבני אדם, ולא ליסודות של בנין, מן שֵׁת, כדגמת כי הַשָּׁתוֹת יהרסון, ואף התרגומים הקדומים לא הלכו אחרי הבנה כזאת. כלשון עובדים (ἐϱγαξόμενοι) תרגמו השבעים את המלה, ואלו וולג' irrigua מלשון השקאה ושתיה, וקרוב לכך ת"י: ויהי אתר בית שתי מחא כבישין, כלשון זרע שותה מי היאור, ובסור' אין תרגום למלה.
ולפי הענין מסתבר שיש כאן כנוי לבעלי מלאכה מסֻימת, בהקבלה לדיגים, לעובדי פשתים ואורגים אשר חָוָרו (כך, חורו, הכתיב גם במגלת ישע' א) ול'עשי שכר'. ואין "עשי שכר" לשון עושים ועובדים בשֹכר (כדגמת שומר שכר שבמשנה), אלא מקביל צרוף זה לבטוי עשה חיל, ומשמעותו: מרויחים ומקבלי שכר על מעשיהם. ולפי זה גם שתתיה פרושו באיזה אֹפן: עושה חיל ורכוש.
ואמנם אין לסמך אף על נקוד המלה, ויתכן שיש לבטא שַׁתָּתֶיהָ, ועל כל פנים עדיף לראות את התיו השניה שבמלה כשרש ולא כסיומת של מ"ר מן שֵׁת.
ואך כנסיון בלבד לקביעתה המדיקת של צורת המלה והוראתה אפשר, אולי, להשוות את האשור' שַׁתַמֻּ בעל אסם ובית אוצר (ומזה בִית שֻתֻמֻּ, אסם, בית אוצר) וצ"ע]