ש"נ, — אריג או עור המשמש מכסה לאדם הישן1, Decke; couverture; cover(ing): ויסר אליה האהלה ותכסהו בַּשְּׂמִיכָה (שופט' ד יח). — ובסהמ"א: ועמו חמור אחד חבוש נוש' שמיכה אחת טובה צבועה וכו' והשמיכה קשורה בחבל על החמור (ס' הישר, לבוב, וירא יז:). — ואמר הגאון: ועונש בת בנו ובתו ואחות מאביו ואמו לא זכר לחוֹּת אם נתכסה עמם בשמיכה (שאלות עתיקות בתנ"ך, רוזנטל, XXI HUCA, מג).
1 [משמ' זו ברורה היא בקרוב מן הענין וכן שמוש המלה גם בלשון החיה, אך צורת המלה ומקורה אינם ברורים ולא היו ידועים במסרת, כעדות דברי חז"ל ב(מד"ר ויקרא כג): מהו בשמיכה רבנן דהכא אמרו בסודרא, ורבנן דתמן אמ' במשיכלא, אמ' ריש לקיש חזרנו על כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה, ומהו שמיכה, שמי כה, שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע ע"כ. ואין אף גזירת המלה, כדעת חדשים, מן סמך, מסתברת. והעורך, (הלשון והספר ב עמ' 126), משער שיש כאן שִׂכול אותיות במק' משכה, כשמוש מַשְׂכָּא בארמ', מַשְכֻ באשור' במשמ' עור בהמה, ואולי לפרוש כזה מתכונת גם המלה שנכתבה משיכלא במד"ר, למשל כקצור במק' משך אילא במשמ' עור איל, וכד'.]