1, ת"ז, שְׂמֵחָה, שְׂמֵחִים שְׂמֵחֵי שִׂמְחֵי, — שלבו ישמח froh; joyeux; glad: שבעת ימים תחג ליי' אלהיך וכו' והיית אך שָׂמֵחַ (דבר' יו יה). והעם מחללים בחללים וּשְׂמֵחִים שמחה גדולה (מ"א א מ). וימשחו אתו צדוק הכהן ונתן הנביא למלך בגחון ויעלו משם שְׂמֵחִים (שם שם מה). יהודה וישראל וכו' אכלים ושתים וּשְׂמֵחִים (שם ד כ). ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שְׂמֵחִים וטובי לב (שם ח סו, וכעין זה דהי"ב ז י). וכל עם הארץ שָׂמֵח ותקע בחצצרות (מ"ב יא יד, וכעין זה דהי"ב כג יג). הַשְּׂמֵחִים ללא דבר (עמוס ו יג). מושיבי עקרת הבית אם הבנים שְׂמֵחַָה (תהל' קיג ט). הגדיל יי' לעשות עמנו היינו שְׂמֵחִים (שם קכו ג). הַשְּׂמֵחִים לעשות רע (משלי ב יד). שָׂמֵחַ לאיד לא ינקה (שם יז ה). לב שָׂמֵחַ ייטב גהה (שם שם כב). הַשְּׂמֵחִים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר (איוב ג כב). ולא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שָׂמֵח מכל עמלי (קהלת ב י). ויצא המן ביום ההוא שָׂמֵח וטוב לב (אסתר ה ט). ובא עם המלך אל המשתה שָׂמֵח (שם שם יד). — ובצרופים, שִׂמְחֵי לב: אבל תירוש אמללה גפן נאנחו כל שִׂמְחֵי לב (ישע' כד ז). —  שְׂמֵחֵי רעתי: יבשו ויחפרו יחדו שְׂמֵחֵי רעתי (תהל' לה כו). — ובתו"מ: כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים וכו' שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך (פסח' י ו). איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות ד א). המכיר את מקומו והשמח בחלקו וכו' ואינו שמח בהוראה (שם ו ו). בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן והיו שמיחין שתי שמחות אחת שהיו מנכשין שדותיהן ואחת שהיו נהנין מן הכלאים (ירוש' שקל' א ב, וכעין זה מו"ק ו:). והיה ר"מ שמח בלבו ואומר דומה שמתוך תשובה נפטר (ירוש' חגי' ב א). והיו שמיחים על שהסכימה דעתן לדעת רוח הקודש (ריב"ל, שם הור' ג ז). אדם מוכר חפץ מוכר עצב ולוקח שמח (ברכ' ה.). שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח (מד"ר ויקר' לד). — ודבר שמח, מועד שמח: יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה וכו' והיו הדברים שמיחים2 כנתינתן מסיני והיתה האש מלחכת אותן וכו' (ירוש' חגי' ב א). מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שהן עניים וכו', מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותה קללה וכו' (שבת קמה:).