האות האחרונה, אות העשרים ושתים באלף בית העברי, ושמה תָּו, תיו (עי' תָּו), המשמשת גם כסימן למספר 400. היא אחת מאותיות בג"ד כפ"ת, שבאו בלשון בתקופות מסֻימות במבטא שונה כשהן דגושות או רפויות, ואמנם בתקופה הקדומה לא היה הבדל זה במבטא, ובימי הבית הראשון הגו כל ת ב t, ואלו עולי בבל למדו שם לבטא כל ת כרפויה, ולפי זה העתקת האות בתרגומים הקדומים היא  th ,ϑ, וכן באה אות זו במק' th ,ϑ, יונ' או רומ' בלשון חכמים, כth מנֻשפת אטומה, בעוד t, t, מָעתקות הן באות ט ( השוה אתונא — Athene, Αϑήνη כנגד טרפון — Τϱύφων וכד'), ואך מן הארמ' למדו להבחין במבטא האות לפי מקומה בהברה (עי' בדברי העורך (הלשון והספר א), בפרק על תולדות האותיות בג"ד כפ"ת בתקופות לשוננו). ואמנם במבטא ספרדי זה, כפי שנתקבל גם בדבור בא"י, שוב נטשטש הבדל זה במבטא, כשם שנטשטש הבדל כזה בין מבטא ת ו-ת' בערב' המדברת, ואף אצל שבטים אלו ששמרו על הבדל זה אין מבטא ת רפויה דוקא th, אלא בהגות האשכנזים כמו סמך, בשל יהודי איטליה כדלת, אצל יהודי מרוקו כמו ts, ורק יהודי תימן ובבל הוגים ת רפויה כמו th אטומה באנגלית.
ת היא אחת האותיות הבאות בלשון גם כשרשיות וגם כשמושיות, בין כסיֹמת, הכנוי והפעל, ובין כחלק ממבנה המלים בתחלתן, ובתנאים מסֻימים אף באמצעיתן (כגון: השתרש), ויש שהגה התו משתנה לטית (כגון הצטבר) בהשפעת הגה נחזי (emphatic) הבא על ידו, כמבֹאר בספרי הדקדוק; ויש שסיֹמת  או תחלית כזו הופכת למלה בפני עצמה, כמלת אֵת, אֶת, אותי כסימן היחסה, ועי' על תופעה זו ואחרות בדברי העורך בספר הנ"ל בפרק על סיומים ונטיה בעברית ובשמית, ועי' בדברי חז"ל והמדקדקים הקדומים המובאים בערך תָּו, תיו.