פ"י, תָּאַבְתִּי, — הִתְאֲוָה, רָצָה בכל לבו, הנה תָּאַבְתִּי לפקודיך (תהל' קיט מ)1. תָּאַבְתִּי לישועתך יי' ותורתך שעשעי (שם שם קעד). — ובתו"מ, גם *תָּאֵב, *תאיבני: תאיבני2 שתהא לי צרת הבת ואשיאנה לכהונה (ר' טרפון, תוספת' יבמ' א י). העושה דבר שאין היצר תאב לו (ר' שמעון בן אלעזר, שם הור' א ה). אפשר שהבשר מבאיש בקדרה, והלא תאיב לו (ר' אלעזר בן עזריה, שם ערכ' ד כו). אדם תאב לבנים נותן לו וכו' תאב לחכמה נותן לו (מכי', מסכ' דשירתא ח). תאבים היו לאכל (שם, מס' ויסע א). אין לי אלא דל, עני תאב מנין וכו' (שם, מס' דכספא כ). מה אם בשעה שאכל ושבע צריך לברך, בשעה שהוא תאב3 לאכול לא כל שכן (ירוש' ברכ' ז א). בנפשך, כל דבר שהיצר תאב (שם מעשר' ב ז). תאיבי בנים4 משמשין מטותיהן (בשנות רעב) (שם תענ' א ו). שאין היצר הרע תאב5 אלא דבר שאסור לו (שם נדר' ט א). תאבת דבר האסור לך (שם סנה' ב ג). והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה (ערוב' מא.). כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב6 (ר' יהודה, פסח' צט:). שתאב (עשו) מיתת אביו ובקש להרוג את אחיו (מד"ר שמות א). — ובסהמ"א: אביונך, לשון אובה, שהוא מדולדל ותאב לכל טובה (רש"י, שמות כג ו). לפי שאדם המשופע בנכסים ותאב לקנות, קרקע גדולה קונה אותה וכו' (הוא, ב"ק נח: ד"ה מפני שפוגם). כי תאוב תאבתי לדעתו ונכסוף נכספתי לחזותו (ראב"ע, חי בן מקיץ, איגר, עמ' 144). מי שרוחו נכונה ולבו תאב לדברי החכמות (רמב"ם, קדוה"ח יא א). כדי שלא יהיו תאבים ורעבתנים (פלא יועץ, אות גנבה, מ). — וגם °תואב: שהאדם הגדול תואב התאוות הרבה (ר"י בן יהודה, ס' מוסר ד כב). — ואמר הפיטן: שופכי שיח, תובעי סליחה, תאבי כפרה (משולם בר קלונימוס, אשר אומץ, קרוב' שחר' יוה"כ). לו לצבוט תירגל להלעיטו, כתאב מסרך דרך כבכרה (ר"ש יזכה, פיוטים, שרידים מהגניזה, ויס, 65). תעובים תאבים הר צבי, ואין מביא ונביא ולא תשבי (שלמה הבבלי, ברח דודי, גאלה א פסח). אילת על דוד עגבה, יום יום לראותו תאבה (ראב"ע, אילת, איגר 149). — ואמר המשורר: ונואש מחזות סיני בעיניו יהי תאב להביט אל רפידים (ר"ש הנגיד, הכימים, הברמן ב, 12). לגרים אתאבה לא למגורים (רמב"ע, הדמי תדרשו, ברודי, יט). תאב לבבי את חלב פיהו (הוא, ענק ד, שם, שנא). ותעבתי בהיכלי המלכים ותאבתי שכן מדבר ערבי (ר' יהודה אברנאל, זמן הכה, שירת איטליה, שירמן, רכ). — ובינ' פָעו', °תָּאוּב, במשמ' נחשק, שתאבים לו, ואמר הפיטן: ענה שוקדי שמחת בית השאובה התאובים שעלו במחשבה (רסע"ג, ענה אתוים, הושענ', סדור רסע"ג, רמד). גם על כל מחמדים חמודה ואהובה, מאושרת בנים ולמלכים תאובה (אמונת עתים, יוצ' שבת לפני שבוע', מחז' איטל' א, קלט:). אחינו האהובים התאובים הנעימים החשוקים הנכבדים וכו'(לקו"ק נספח', 43). ואינו מספיק לנפש רעבים למצא להם בקל דברים שהם תאובים (נפש יהודה על מנורת המאור, הקד').

— הִִפע', *הִתְאִיב, — עורר תאבון וחשק: ואומר (דוד) ליצרו הרע תאבתה דבר האסור לך, חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך (ירוש' סנה' ב ג). — ובסהמ"א: כי לכך נכנס (יצר הרע) בלבם להתאיבם לעשות הרע כדי לטורדם לאבדם מן העולם (שבט מוסר כט). — ואמר הפיטן: ויֵצר צור התאיב יצור לרבע, וזאת תשוקתם בשר ולא אל (אזכר סלה, עבודת יוה"כ, מחז' איטל' ב', קכט.).