1 אין ספק בדבר כי קול זה היה בזמן קדום בכל הלשונות השמיות, והיה נבדל מן הקול האחר הקרוב לו, שקבעו לו השמיים את האות ת, עי' בהערה לאות זו. קול זה היה בתחלה גם בכנענ', הואיל והכנענים הם שקבעו שתי האותיות ט ת, לשני הקולות הנבדלות האלה, ונראה כי הקול נשאר בטהרתו אצל רוב הכנענים עד הזמן האחרון, ובכתבות הכנעניות הבדל הכתיב בין המלים בטית ובתו שמור. רק אצל הפונים רגלים לדבר כי כבר התחילה הטית להתמתק ולהיות הגויה כמו ת, הואיל ונמצא בכתבת אחת טישם במקום תשעם Schrö, Phön. Spr § 25. בערב' החיה נשמרה הברת קול זה בטהרתה באות ט ط שלה גם בלשון הדבור ההמוני, רק שיש בה עוד קול ט' ظ שקצתם הוגים אותה יותר קרוב לקול ז וקצתם, הפלחים וכדומה, יותר נוטה לקול ד'. אך רגלים לדבר, כי קול זה הוא ערבי בלבד ולא שמי כללי, הואיל והשרשים שהם בערב' באות ט' הם בעבר' וארמ' קצתם באות ט וקצתם באות צ.

2 בזמן תרגום השבעים עוד היה הבדל ההברה בין אות ט ובין אות ת בתקפו, ולכן העתיקו המתרגמים ההם את אות ט כמעט בכל מקום רק באות τ, ואלו את האות ת העתיקו באות ϑ. בימי הגמ', כנראה התחילה הברת קול זה קצת להתמתק וכתבו ט גם במקום ת, ובמקום היונית S. Kraus, Lehnw. I, § 8, אך אצל קצת הספרדים נתמתקה הברת הטית, כמו שאנו רואים מעדות ר' דוד יחייא, בעל לשון למודים וז"ל: שאין אנו מבדילים ג"כ באותיות בין הקוף והכף הדגושה ובין הטית והתיו שם פרק ה.

3 ואמרו תלמידי מנחם תשו' על דונש, ערך אותיות ט' ושם, ד': גם צד"י נלוה עם השי"ן והסמ"ך רק התי"ו מתחלף בט' בהתפעלה עם צד"י למען הראותה כי לולי נתחלפה בטי"ת נהפכה הצד"י לסמ"ך בלשון כמו אלה מה נצטדק היה ראוי לומר נצתדק בתי"ו ולא נוכל לדבר כן כי נשבר כח הצד"י ונחלפה לסמ"ך ויהי נסתדק ובהראותינו הצד"י במבטא נחלש כח תי"ו ויהי מוצאה הטי"ת חלישות התי"ו והראות הצד"י כי הצד"י מיסוד המלה והתי"ו איננה יסוד ולכן באה הט' בנצטדק. ע"כ. וכמו"כ ריב"ג בהמשתלחק 130-131: כמא צנעוא בתא' אלאפתעאל אלתי בעד אלצאד פאנהם אבדלוא מנהא טא' לישהל אלפצאח באלצאד פקאלוא מה נצטדק, וילכו ויצטידו, הצטידנו אותו, ולו למ יבדלוהא טא' לעאד אלצאד שינא פי אללפט' פכאנ יכונ נסתדק ויסתידו הסתידנו אותו אד' לא אשתטאעה באללשאן עלי אלאפצאח בצאד שאכנה בעדהא תא', — ובעבר': כמו שעשו בתו התפעל שאחרי הצדי שהם החליפוה בטית למען הקל ההברה הצחה של הצדי ואמרו מה נצטדק וילכו ויצטידו הצטידנו אותו ולולא החליפו בטא היתה הצדי משתנה לסמך בהמבטא והיה יוצא כמו נסתדק ויסתידו הסתידנו אותו מפני שקשה על הלשון הברה צחה של צדי נחה שאחריה תו. ע"כ. הדברים האלה מוכיחים מעצם דקדוק הלשון ההבדל שהיה לפנים בין הברת הטית ובין הברת התו, שלפני ט היה אפשר להגות צ בהברה צחה, אבל לפני ת היתה הברת האות צ קשה והיתה משתנה להברה יותר רכה, כמו הברת ס. וכבר נסה אחד מהחדשים לבאר מנהג לשוני זה, ואמר: בהברת קול ט לא בלבד שהאויר נדחה דרך החלל שמתהוה על ידי השנּים העליונים וקצה הלשון, אלא ששתי שורות השנּים נפרדות זו מזו. ואם רוצה אדם להוציא מפיו אחרי ט קול שנקרא בשריקה צריך לא בלבד למשוך הלשון בחזרה כ"א גם השנּים צריך לקרב יחד. אבל אם להפך בתחלה אדם מוציא מפיו קול ס, אין לה להלשון לפעל אלא פעם אחת והשנּים כבר מוכנות להקרע זו מעל זו כדי לעשות קול האות ט Kö. GLA, 66.

4 כ"ז מנחם בן סרוק. והנה הצרופים גט, טג, טד לא נמצאו אמנם במקרא, ואולי באמת בלשון עברית הקדומה לא היו צרופים אלה, אך אחר כך נוספו בלשון עברית המאוחרה המלים גט, טגן, טדי, שהן אולי מלים זרות אך עכ"פ קנו להן כמעט זכות אזרחים עברים גמורים.