ב. תַּאֲוָה

ש"נ, סמ' תַּאֲוַת, — קצה, גבול1, Grenze; frontière; border: ברכת אביך גברו על ברכתת הורי עד תַּאֲוַת גבעת עולם (בראש' מט כו). — ואמר המשורר: כי כל נמצא יש לו מוצא ולים שכלו אין לו תאוה (רמב"ע, אל מי אשא, דיואן ברודי, נח). התוה לכל שכל זמן תו אך לאה לשכלך מצא תאוה (הוא, ענק א, ברודי, שכח).



1 [כפרוש רש"י: עד קצות כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה, תתאו לבא חמת, ע"כ, וכן ראב"ע ואחרים. ואמנם ת"א (דחמידו להן רברביא) וכן וולג' (donec veniret desiderium) תרגמו כלשון א. תַּאֲוָה, ואינו מסתבר. בשבעים, שגם גרסתם אינה ברורה כל צרכה, ושמלת הורי מתֻרגמת אצלם גם כלשון הרים (ὁϱέων) וגם כלשון תורה (μονίμων), אין מלה שאפשר להכירה כתמורת העבר' תאות ממש. ע"כ פנים נראה כנוסח מקורי: ברכות אביך גברו על הָרֵי עַד, תאות גבעות עולם, ויתכן שבא תאות כפעל ולא כש"ע, וצ"ע.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים