ש"נ, סמ' תַּאֲוַת, כנ' תַּאֲוָתִי, תַּאֲוָתָם, שה"פ מן הִתְאַוָּה, רגש המתאוה והחומד, והדבר שמתאוים לו, Wunsch, Begehren; souhait, désir; wish, desire: והאספסף אשר בקרבו התאוו תַּאֲוָה וכו' ויאמרו מי יאכלנו בשר (במד' יא ד). אף ארח משפטיך יי' קוינוך לשמך ולזכרך תַּאֲוַת נפש (ישע' כו ח). כי הלל רשע על תַּאֲוַת נפשו1 (תהל' י ג). תַּאֲוַת2 ענוים שמעת יי' (שם שם יז). תַּאֲוַת לבו נתתה לו (שם כא ג). אדני נגדך כל תַּאֲוָתִי ואנחתי ממך לא נסתרה (שם לח י). ויאכלו וישבעו מאד וְתַאֲוָתָם יבא להם (שם עח כט). ויתאוו תַאֲוָה במדבר וינסו אל בישימון (שם קו יד). תַּאֲוַת רשעים תאבד (שם קיב י). מגורת רשע היא תבואנו וְתַאֲוַת צדיקים יתן (משלי י כד). תַּאֲוַת צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה (שם יא כג). תוחלת ממשכה מחלה לב ועץ חיים תַּאֲוָה באה (שם יג יב). תַּאֲוָה נהיה תערב לנפש (שם שם יט)3. תַּאֲוַת עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות. כל היום התאוה תַאֲוָה וצדיק יתן ולא יחשך (שם כא כה-כו). ― ומאכל תאוה, מאכל טוב שמתאוים לו: וזהמתו חיתו לחם ונפשו מאכל תַּאֲוָה (איוב לג כ). ― ותאוה במשמ' דבר המעורר תאוה: כי טוב העץ למאכל וכי תַאֲוָה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל (בראש' ג ו). ― ובשם מקום, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: ויקרא את שם המקום ההוא קברות הַתַּאֲוָה כי שם קברו את העם המתאוים (במד' יא לד). ― ואמר בן סירא: אל תשען על כוחך ללכת אחר תאות נפשך (ב"ס גני' ה ב). ― ובתו"מ: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות ד כא). לא יאכל אדם ערב שבת מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת בתאוה4. (תוספת' ברכ' ה א). הם נתנו עיניהם עליונה ותחתונה כדי לעשות תאותם (ספרי דבר' מג). מה להלן עד שיכנסו למצה בתאוה וכא עד שייכנסו לסוכה בתאוה (ירוש' סוכה ב ז). התקין שיהו אוכלין שום בערבי שבתות, שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה (שם מגי' ד א). נעץ ידיו בקרקע ויצאה תאותו מבין ציפורני ידיו (סוט' לו:). על שלשה דברים העולם עומד, על הקנאה ועל התאוה ועל הרחמים (אדר"נ נוס' ב פרק ד', שכטר, ט.). וידע אדם עוד, ניתוסף לו תאוה על תאותו (מד"ר בראש' כג). וזימן לו (ליהודה) הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה (שם שם פה). ותפר האביונה, זו התאוה, שמטיל שלום בין איש לאשתו (שם ויק' יח). ― *וחצי תאותו של אדם: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו (שם קהל' א; שם שם ג)5. ― *ובשר תאוה, בשר שאוכל אדם ואינו חייב להביאו כקרבן6: הלוקח בהמה לזבחי שלמים או חיה לבשר תאוה וכו' (מע"ש א ג). בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים (ערלה ב יז). לוקחין חיה ועוף לבשר תאוה אבל לא לזבחי שלמים (תוספת' מע"ש א ט). ― ובסהמ"א: וכיון שראה שלא עלתה בידו תאותו התחיל כועס (פדר"א לז). והיה האדם ההוא בפעלתו ובמדרגתו במעוט ההמשכה אחר התאוה הבהמית (דונש בן תמים, פרוש ס' יצירה, לח). אם ירוץ לבבכם אחר תאוה לשעתה התבוננוה פן תהיה מרה באחרונה (מכתב רסע"ג, דביר א, 185). מי יראנו טוב, להיות עשירים ומשיגי תאוה  כאלו (רש"י, תהל' ד ז). מנהג הנשים לעשות תאותן ואינן רואות את הנולד (ראב"ע, פרושו השני לאסתר א). ושתי הרוחות הומות ומשתוחחות, אחת ככפיר בחרון אפו ואחת כחזיר בתאותו ושאפו (ראב"ע, חי בן מקיץ, איגר, 141). והצריך הדוחק למציאות ענין שאין משתמשים באמתתו מאברי האדם ותאוותיו הבהמיות מאומה אבל משתמשים בה בשכל הנצל מגובר7 התאוות עליו (ר"י א"ת, חו"ה, עבודת האלהי ב). להכריח נפשו להלחם עם תאוותיה עד שינצחנה (הוא, שם, התשובה ב). ומי שנוטה אחר תאותו תתעהו ותאבדהו (הוא, שם, מבחר הפנינים, עזיבת התאוה). ואל תאמין בעצמך שאתה חכם עד שתמשול בתאותך (הוא, שם). כי התאוות חלאים בגוף ומדוים שאתה צריך לרפאותם (הוא, תקון מדה"נ, חוש המשוש). הראית מי ששם תאוותיו אלהיו (מאזני צדק, אלגזלי, 65). האזהרה מהמשך אחר התאוות הגופניות והנאותיהם (ר"ש א"ת, מו"נ פתיחה). אין חוצץ בפני התאוה כעצימת העינים (מראה המוסר ו ב). אכול את החזרת טבולה בחומץ כי היא מעירה את התאוה8 ומכבה להב הכבד (ר"י זבארה, שעשועים ח, דודזון, 82). יאות לחכם להנהיג תאותו כהוגן וכשורה (שם שם 87). מעלת האדם כפי גובר דעתו על תאותו, וחסרונו כפי תוקף תאותו  על דעתו (שם שם 90). ומי שעצר בתאותו הגדיל כבודו והדרתו (שם שם 91). ולחלוש כח תאות הנעורים (רש"ט פלקירא, המבקש, ט.). וימנע מהאכילה בעוד שיש בנפש מקצת מהתאוה8 כי זאת התאוה תבטל לאחר שעה (הוא, אגר' החלום, JQR, NS I , עמ' 474). וראוי שלא יאכל אלא בעת התאוה8, ואין ראוי לדחות את התאוה כשתתעורר (קאנון א ג ב ז). פעמים רבות תתעור התאוה  הכלביית אחר ההרקות והקדחות הארוכות (שם ג יג ב ח). כל ענוגי העולם ותאוותיו תלויין בו9 (ר"מ בן גבאי, עבודת הקדש, סתרי התורה יד). ― ואמר המשורר: היה חי תמיד ער והתאוֹת גוער (דונש, דעה לבי, אלוני, 50). ושלום אסיר תאוה10 נתן דמעיו כטל חרמון (ר"י הלוי, ציון הלא תשאלי, זמורה א, 55). ומה תשיב לאסיר תאוה (משולם דאפיאירא, עם מעלת, ידיעות מכון שוקן ד, כה). ― °ובעל תאוה, אדם הנגרר אחר תאוותיו, נוהג בספרות ובדבור.