תַּבָּן
*, ש"ז, — מקושש קש לתבן, מוכר תבן1: משל לתבן2 שהיה עובר לפני פרדסו של מלך ראה חבילה של קוצים וירד ונטלם (מד"ר בראש' מד). א"ר אלעזר וכו' פעם אחת השכמתי (לבית המדרש) ומצאתי הזבלים ותבנים ואמרתי אם תבקשנה וכו' אז תבין יראת ה', אנחנו לא כזבלים ולא כתבנין3 וכו' (שם שה"ש א).
1 [במשמ' זו בא גם תַּבַּאן تبّان בערב'.]
2 [כך הגרסה ברֹב כתבי היד, ועי' בהערות תיאודור למקום.]
3 [כך הגרסה הנכונה (עי' עץ יוסף) ולא: נזבלים ולא נתבנין, כהדפוסים, ולא כהצעות אחרות שהֻצעו. ועי' תֶּבֶן, הערות.]