תַּבְלִית
ש"נ, — מלה מסֻפקה1: כי עוד מעט מזער וכלה זעם ואפי על תַּבְלִיתָם ישע' י כה. — ובסהמ"א כלשון בליה וכליון, ואמר המשורר: אדם ודב באו בברית יחד על תבלית תבל התעצבו על כן המונח עזבו וביער ישבו יל"ג, הדב והאדם, משלי יהודה ג, משל טז.
1 [אמנם אפשר לבנות מלה בצורת תבלית מן בָּלָה ע"מ תַּכְלִית מן כלה (ואף שגרסו תכליתם, בטעות, בכתוב); אבל ללא ספק צדק שד"ל בהצעת התקון הידועה: ואפי על תֵּכֵל יִתַּם, בהקבלה אל וכָלָה זעם. ואין טעם לטענתו של אהרליך, שאין תּם האַף במקום אחר במקרא, שכן באים גם צרופים כגון תם עונך איכה ד כב, ותם לריק כחכם ויק' כו כ, תמו רמס ישע' יו ד ועוד רק פעם אחת במקרא, משום שרעיון כזה נדיר הוא בו, ולא משום קשי שבלשון. ההקבלה אל כלה מוציאה אף את הצעת הקריאה יִתַּךְ במק' יתם, ואין הענין מתאים לקריאה כזו.]