ש"ז, במקרא רק מ"ר תַּמְרוּרִים, — מרירות, יגון, צער:  אבל יחיד עשי לך מספד תַּמְרוּרִים (ירמ' ו כו). קול ברמה נשמע נהי בכי תַמְרוּרִים רחל מבכה על בניה (שם לא יד). הכעיס אפרים תַּמְרוּרִים ודמיו עליו יטוש (הושע יב יה)1. — ובתו"מ:  כבר פיסנו לג' ליטירין וכו' אבל תמר תמרורים בתמרוריה היא עומדת וביקשני למתקה ולשוא צרף צרוף (ר' אבהו, ירוש' מגי' ג ב). — ובסהמ"א:  דע וראה כי אלוה לטובת יצורים ייסרם למען ידעו כאב המוסרים ותמרורם (רסע"ג על חוי הבלכי, דוידזן, 42). כי מתמרורם אגדיל תמרורים ומבכי יעזר אמרר בבכי (מנחם, אגרת לחסדאי אבן שפרוט, תשו' תלמידי מנחם, שטרן, XXVI). אחרי זאת זכור נא אדוני ליל תמרורים אשר בו נאספה גבירתי יולדתך (שם, XXXII). כתב תמרור עשיתי לכלה יושטה תחי' על פטירת הצדקת אמה (יוסף בן יהודה  זארק, ניב שפתים, כ"י). — ואמר הפיטן:  וקול ארים בתמרורים עלי סבתה ומכנאסה (ראב"ע, אהה ירד, איגר, 69). על הגבעות שאי קינה ותמרור (ציון תקונני, קינה).  בחור וזקן וכו' שאו תמרור לנפש לעיני כל זקניך (שם) .  שדי שור תמרורה ונאקתה הקשיבה (אך זה היום יום פקודת חובי, קינ' שחרית ת"ב, ספרד'). ועי' °תַּמְרוּרָה.