° או תון, — שרש משני1 שהשתמשו בו פיטנים ומשוררים במשמ' נתן: כצרי  אשר תתה אלהי בפח יקוש משנאם אשר נראה כאוהב ומלכדתו (ר"ש הנגיד, אמת נעלה, בן תהלים, הברמן א, 126). תתי אני לבני חק עולם (הוא, בן קהלת תח, אברמסון, 166). תתי דבר מועצה לבני (שם, שם, תט).  תתי אני לבני חק צדק (שם, תי, 167).  תתי אני בסוף כל דבר לבני2 פרי מחשבה (שם, תיא, 168).  כי מעשה אשת נעוריך עלי ראשך כלוית חן וכבוד תתה (אליעזר הבבלי, ברודי נט).