יעקב־שי שביט, משורר, נולד בגרמניה בו׳ בתשרי תרצ״ג, 6 באוקטובר 1932 ובגיל שנה עלה לישראל עם הוריו. המשפחה התיישבה במושבה נהריים שבבקעת־הירדן. ב־1946 עברו לרמת־גן, שבה למד בתיכון ״אהל־שם״. עם סיום לימודיו התגייס ושירת בנח״ל. למד ספרות, סוציולוגיה והיסטוריה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. ב־1956 החל לעבוד כמורה, תחילה בבית ספר יסודי וכעבור שנתיים בתיכון ״מונטיפיורי״ בתל־אביב. ב־1962 עבר להתגורר באשדוד, שם הקים וניהל במשך תשע שנים את בית הספר התיכון הראשון בעיר. משם נדד לקריית טבעון, שבה ניהל את התיכון המקיף במשך שתים־עשרה שנים. ב־1983 עבר לבית שאן, שם היה מחנך ומורה. ב־1986 מונה לתפקיד מפקח על הוראת הלשון וההבעה ברשת ״אורט״, ומאז הוא מתגורר בתל אביב.

פרסומו הראשון היה השיר ״השמיים של הכל הם…״ (גליונות, כרך כ״ז, חוברת קנח, 1952). באותה תקופה היה חבר מק״י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), ושירים פוליטיים רבים שלו התפרסמו בביטאונה קול העם. קובץ שיריו הראשון, סיומו של משא ומתן עם העולם (כרמל, 1996), ראה אור לאחר שנים רבות של שתיקה. כעבור שנתיים יצא ספרו השני, בעיקר שירי אהבה (1998). ספרו השלישי, קו המחשבה, האהבה וגם הים (2000), מתמצת בשמו את התמטיקה של יצירתו כולה. בלשון חופשית נחשפת התודעה הנפשית של דובר מנוסה ומפוכח, המעיד על עצמו ״שֶׁחַיָּב אֲנִי לַחְבֹּט אֶת מַחְשְׁבוֹתַי אֵלּוּ בְּאֵלּוּ/ לְהָסִיר מֵעֲלֵיהֶן אֶת הָאָבָק הַמִּצְטַבֵּר/ הַמְאַכֵּל שִׁירִים וּבְנֵי אָדָם״ (״אבק״). האהבה והים הם הנושאים המרכזיים גם בספרו הרביעי, כל נחלי נמשכים מן הים והים עודנו מלא (2006). בספר חטיבות שיריות שונות, שהבולטת בהן מוקדשת לתיאור האישה האהובה המתמזגת עם הים, שמוצג כיסוד אפוף מסתורין החושף את צפונות הלב: ״כָּל הַזְּמָן אֲנִי מְחַכֶּה לָךְ/ וְכָל הַזְּמָן אַתְּ שָׁבָה וּבָאָה…/ וְכָל הַזְּמָן אֲנִי מְחַכֶּה/ וְכָל הַזְּמָן אַתְּ/ הַיָּם״ (שיר ללא שם, 21).

ב־2009 ראה אור ספרו החמישי, שירת חיי. שירתו כתובה בעברית עשירה המשלבת לשון מקורות עם שימוש מדויק בשפת הדיבור העכשווית. במבע מאופק משורטטת מציאות פוליטית עגומה, הנסמכת על הרמזים מקראיים, במה שנחשף כחשבון נפש פרטי וקיבוצי.

אחיו הצעיר של יעקב־שי שביט הוא חוקר הספרות עוזי שביט.

נכתב על־ידי יובל פז עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[צילום: ׳הארץ׳]