שניאור זק״ש, חוקר עברי בחכמת ישראל, נולד בעיירה קיידאן, ליד קובנה שבליטא, בט׳ בסיון תקע״ה, 17 ביוני 1815*. אביו, הרב צמח זק״ש, צאצא של השל״ה, היה רב העיירה. בילדותו עברה המשפחה לעיירה ז׳אגר (Žagarė) בליטא ושם קיבל חינוך יהודי מקובל, תורה ובעיקר תלמוד. בצעירותו נחשף לספרות ההשכלה העברית, בין השאר לחיבוריהם של מרדכי אהרן גינצבורג, יצחק ארטר ומאיר לטריס; זה האחרון השפיע עליו במיוחד בשירו ״יונה הומיה״, ועל שמו כינה את ספריו ״היונה״, ״כנפי יונה״, ״קיקיון יונה״ ו״בן יונה״. בשאיפתו להיכנס לעולם ההשכלה החליט לנסוע לברודי, ותחילה הצליח לקבל את הסכמת משפחתו שיסע לווילנה, והוא נסע לשם ב־1836. אחר כך המשיך בנדודים, בעיירה וסילישוק (1836–1837), בדובנו (1838) ובברודי (1839–1840), שם פגש את יצחק ארטר ואת יהושע השל שור והתיידד עמם. בנדודיו הרחיב את השכלתו ולמד שפות ומדעים, והתפרנס בדוחק מהוראה. ב־1840 התפרסם מאמרו הראשון, מאמר שחיבר בעברית על מצב החינוך וההשכלה אצל יהודי האימפריה הרוסית; המאמר תורגם לגרמנית והודפס (בעילום שמו) בכתב העת של יצחק מרקוס יוסט Israelitische Annalen. המאמר עורר תשומת־לב בקרב חכמי־ישראל במערב, שחיי היהודים ברוסיה לא היו ידועים להם. באותו כתב־עת הציע זק״ש להוציא אנציקלופדיה כוללת לחכמת ישראל, והצעתו עוררה הדים. אחר כך ניסה לשוב למשפחתו בליטא, אך נתפס במעבר הגבול ונכלא למספר חודשים. אחרי שהות קצרה בעיירות קרמניץ (שם פגש את ר׳ יצחק בר לווינזון [ריב״ל]) ודובנה בא שוב לווילנה והתיידד עם המשכילים במקום ובראשם אד״ם הכהן ובנו מיכ״ל. הוא שב לז׳אגר לחצי שנה, שימש שם כמורה בבית ספר משכילי וכתב כמה שירים. ב־1842 הוזמן לרוסיין לשמש כמורה פרטי, ושם התיידד מאוד עם אברהם מאפו, ועוררו לבחור לסיפוריו נושאים מתולדות ישראל. השניים נשארו בקשר חזק בשנים הבאות. אחר כך חזר לז׳אגר, ואחר שהות קצרה בקניגסברג הגיע ב־1844 לברלין. זק״ש בא לברלין כשהוא בן 28 ושהה בה 12 שנים. הוא החל ללמוד באוניברסיטת ברלין; בין השאר למד פילוסופיה אצל שלינג ואף קיבל ממנו מכתב המלצה. הוא גם התקרב לאנשי חכמת ישראל בברלין, בהם צונץ ויחיאל זק״ש, והם השפיעו עליו לעסוק בחכמת ישראל ובספרות ימי הביניים. בברלין היה מצבו הכלכלי קשה מאוד, והוא התפרנס מעבודות דחוקות ומהוראה. כמה ממכתביו לידידיו כתב על דפי השער של ספריו ששלח להם, מאחר שלא היה לו כסף לקנות נייר מכתבים. תקופת ברלין הייתה התקופה הפורייה ביותר של זק״ש, ושם הוציא לאור את רוב חיבוריו, וגם ערך שני גיליונות של כתב העת ״כרם חמד״. ב־1856 שכר אותו הברון יוסף גינצבורג כמורה לבנו והוא עבר לפריז. מאז ועד פטירתו ישב בביתו של הברון והתפרנס בכבוד. הוא היה ממונה על ספרייתו של הברון, החל לחבר עוד כמה מחקרים, ההדיר חיבורים קדומים ופרסם מאמרים בכתבי העת העבריים. ב־1887 הועברה ספריית הברון לסנקט פטרבורג, וזק״ש נשאר בפריז וקיבל פנסיה עד פטירתו בכ״ה בחשון תרנ״ג, 15 בנובמבר 1892.

מחקריו של זק״ש עסקו בעיקר בפילוסופיה של ימי הביניים. במיוחד התמקד ביצירתו של שלמה אבן גבירול, אחרי שגילה שלמה מונק את זהותו עם Avicebron, מחבר החיבור הלטיני Fons Vitae. זק״ש הראה את ההשפעות של פילון האלכסנדרוני על אבן גבירול ושל אבן גבירול על ר׳ אברהם אבן עזרא, ואת סימני השקפתו של אבן גבירול אצל שפינוזה ושופנהאואר. זק״ש גם היה מן הראשונים בתקופה המודרנית שחקרו מחקר רציני בתורת הקבלה, שעד תקופתו התייחסו אליה רוב המשכילים בזלזול. הוא הראה קשרים בין הקבלה והחסידות (בעיקר תורת חב״ד) לפילוסופיה של ימי הביניים מצד אחד ולהשקפותיהם של שלינג, הגל ורנ״ק מצד שני. בשנות הארבעים (של המאה ה־19) הציע לאנשי חכמת ישראל לפרסם אנציקלופדיה של מדעי היהדות, אך הצעתו לא יצאה לפועל. תפיסת עולמו של זק״ש הייתה רומנטית, ומתוכה הגיע לחקר ההיסטוריה והספרות העברית. הוא פרסם את מחקריו בעברית ולא בגרמנית, והתנגד ליהדות הרפורמית. בתפיסה זו מצא שפה משותפת עם שד״ל, הגם שהיו חלוקים בעניין ראב״ע ושפינוזה ששד״ל הסתייג מהם. קשריו החמים של זק״ש עם המשכילים, הסופרים והמשוררים העבריים בליטא, ובמיוחד עם מאפו ועם מיכ״ל (עם האחרון נפגש הן בווילנה והן בברלין) הפכו אותו לחוליה מקשרת של השפעה הדדית בין עולם ההשכלה העברית במזרח אירופה ובין החוקרים בברלין ובפאריז, שכתבו בעיקר גרמנית. מלבד השפעתו של זק״ש על מאפו ומיכ״ל השפיע כנראה גם על קלמן שולמן, אליעזר צווייפל, ואפילו על יל״ג בצעירותו. זק״ש היה אישיות מקורית, בעלת שאיפות מדעיות־פיוטיות נועזות, אך מסיבות חייו, מעצורים פנימיים והעדר כשרון ארכיטקטוני מנעו אותו מלסכם בכתב את ידיעותיו המרובות.

מספריו: רשימות ספרים וכתבי־יד הנמצאים בבית עקד הספרים של הר״ר יוזל גינצבורג (1866); מחקרים על 2 כתבי־יד: ספר הסימנין לר׳ אברהם בר׳ אפרים ופירוש מסכת אבות לר׳ יצחק בר׳ שלמה: ספר תגין, הוצא ע״פ כ״י בידי החכם הנוצרי ז׳. ז׳. ברז׳ס (J.J. Bargès)(1866), עם מבוא של זק״ש; ר׳ שלמה בן גבירול וקצת בני דורו (1866): שיר השירים אשר לשלמה בן גבירול, שירי הקודש של רשב״ג על־פי כתבי־יד ודפוסים יקרי המציאות, מוגהים, מנוקדים ומבוארים על־יד זק״ש (1868). זק״ש ערך את כתבי־העת והקבצים: כנפי יונה, חוברת א׳ (1848); התחיה, מאסף לפירסום ספרים עתיקים מתוך כתבי־יד, חוברות א׳, ב׳ (1850, 1857); היונה, או, כנסת ישראל, כתב־עת לחכמת ישראל, חוב׳ א (1851); כרם חמד (נטע חדש), מאסף, חוב׳ ח׳-ט׳ (1854, 1856).
* – לפי ספר זכרון לסופרי ישראל החיים אתנו כיום (תרמ"ט 1888) נולד ביום ו׳, ו׳ בסיון תקע״ו, 17 ביוני 1816, אולם יום זה לפי הלוח העברי חל ביום א׳, 2 ביוני 1816 לפי הלוח הגרגוריאני (או 21 במאי לפי הלוח היוליאני); ט׳ בסיון תקע״ה חל ב־17 ביוני 1815 (לפי הלוח הגרגוריאני) או 5 ביוני (לפי הלוח היוליאני).

שניאור זק״ש בספריה הלאומית

מקורות: קרסל, ספר זכרון לסופרי ישראל החיים אתנו כיום (תרמ"ט 1888), האנציקלופדיה העברית, ויקיפדיה, Jewish encyclopedia