אהרן אלמוג (1931–2021)

Aharon Almog

    אהרן אלמוג (מבורת), משורר וסופר, נולד בתל אביב בג׳ בתשרי תרצ״ב, 14 בספטמבר 1931, דור שלישי בארץ. סבו, רבי חיים מבורת, עלה בילדותו ארצה מתימן בשלהי המאה התשע־עשרה והיה ממניחי היסוד לשכונת כרם התימנים בתל אביב. אביו היה חזן, שלימד אותו את לשון הפיוטים והסליחות. למד בבית הספר היסודי הדתי בנווה צדק ובבית הספר החקלאי מקווה ישראל, וב־1948 התגייס עם הכשרתו לפלמ״ח. עם תום מלחמת העצמאות יצא עם חבריו להתיישבות בקיבוץ תל גזר. ב־1950, לאחר התפרקותה של הקבוצה ונטישת המקום, חזר לתל אביב והתנסה בעבודות שונות. בשנים 1956–1957 למד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך, במשך ארבעים ושמונה שנים, לימד ספרות בבתי ספר תיכוניים. רעייתו היא הסופרת רות אלמוג.
    יצירתו כוללת שירים, מחזה, סיפורים קצרים, רומנים ורשימות ספרותיות. שירו הראשון בדפוס, ״לתל גזר העזובה, באהבה״, התפרסם בדבר (1953). בספר שיריו הראשון, אביב עצבת ביהודה (ספרית פועלים, 1956), ניכרות השפעותיהן של שירת ביאליק ושירת המודרניזם הארץ־ישראלי של שנות השלושים והארבעים, בעיקר של שלונסקי. השפעות אלה מתגלות במיזוג בין האישי ללאומי, בסער הסוציאליסטי, בהזדהות עם סבל העמלים ובנאמנות לחריזה סדורה ושקולה. עם זאת מופיעים בספר נושאים וחוויות יסוד שונים מאלה של משוררי המודרניזם הארץ־ישראלי, שיפותחו בעתיד בשיריו ובסיפוריו: חוויות הילדות בדרום תל אביב; הקרע בין תחושת השייכות לבית אבא הדתי והקפדן ובין המשיכה לעולם החילוני; טראומת התפרקות קבוצת תל גזר; ובעיקר מחאה על עליבותם של החיים ואמונה בכוחה של השירה לברוא עולם יפה יותר: ״בְּעוׂלָמִי זֶה וּמוּל שָׁמַיִים אֵלֶּה/ שֶׁכּוׂכָבִים בָּהֶם רַבִּים הֵם מִנֵּי סְפוׂר/ אוׂמֵר אֲנִי שִׁירָה עַל מְאוׂרוׂת כָּבִים/ וְעַל יַלְדֵּי עִירִי מְחֻסְפְּסֵי הַכְּפוׂר.// לֶחֶם אֵין לִי בְּחַדְרִי וְשִיׁר אֲנִי שׁוׂמֵעַ״.
    ספרי שיריו הבאים, הצדעה לישראל (1977) והילטון ירושלים (1979), הציגו פואטיקה חדשה ברוח התמורות שהתחוללו בשירה העברית בשנות החמישים. אמנם הוא לא השתייך לחבורת ״לקראת״, אך היה קרוב ברוחו לזך, לעמיחי ולאבידן. בספרים אלה מופיעות תכונות חדשות: הנמכת הפאתוס, בתים ארוכים רחבי טורים בריתמוס חופשי, שימוש בהומור, שמקורו בצירופים מפתיעים של שפה גבוהה ונמוכה, ויצירת עימותים בין פרטים השייכים לשדות משמעות רחוקים, הניכרים גם בשמות ספרי שיריו: למנצח על מות שחקן כדורגל (1981) ורקויאם לזונה (1983).
    גם דיוקן הדובר השירי משתנה: במקום נביא הזעם או הפייטן בא דובר ששירתו אוטוביוגרפית, ועם זאת מבטו מופנה תמיד החוצה, אל החברה ואל המקום שבהם הוא חי. הלהט הסוציאליסטי מתחלף בסאטירה על דמות החברה הישראלית, ובמחאה על עלבונם של האנשים הקטנים הנשחקים תחת גלגלי הביורוקרטיה וגחמות השלטון: ״נֶעֶלְמוּ הַחֲמוׂרִים מִן הָאָרֶץ הַזּׂאת/ מֵתָה שִׁקְמָה אָבְלוּ עֲצֵי שָׂדֶה/ הֶהָרִים לׂא יִרְקְדוּ/ הַגְבָעוׂת לׂא יִמְחֲאוּ כַּף/ חָלַף אָבִיב כָּלָה קַיִץ/ וְהֵם אוׂמְרִים לְךָ תָּמִיד מַה לַּעֲשׂוׂת לֵךְ לְפׂה/ לֵךְ לְשָׁם חֲזׂר שַׁלֵּם אֶת זֶה/ וְאַתָּה עוׂשֶה מַה שֶּׁאוׂמְרִים לְךָ הוׂלֵךְ לְפׂה/ הוׂלֵךְ לְשָׁם וּמְשַׁלֵּם אֶת זֶה/ מָחוּק כְּמוׂ הָאָבָק שֶׁנֶּעְרַם עַל שֻׁלְחָנְךָ/ אַתָּה חוׂזֵר בְּמֶשֶׁך הַשָּׁנִים/ נִזְכָּר בַּדְּבָרִים שֶׁשָּׁכַחְתָּ״ (״נעלמו החמורים״, למנצח על מות שחקן כדורגל).
    מבחר מהשירים שנכתבו בשנות השבעים והשמונים כונס בספרו רחוב הרצל (1987) עם שירים חדשים שבמרכזם ״רחוב הרצל״, שבו גדל, המוצג בהם הן במשמעות הארצית הממשית והן כסמל לחזון הציוני. הכעס על האלימות והעוני, שהיו מנת חלקו בילדותו, מתחלף בגעגועים לבית ההורים ובתיאורי הווי החיים התימני על לשונו, דמויותיו ופולחניו. בספרו אם תראו סוכה עפה (2004) כונס מבחר גדול משירים שנכתבו בשנים 1950–1992, וגם הפרק ״שורות אישיות״, רשימות שעניינן שירה ומשוררים.
    הימים הראשונים (עם עובד, 1964), ספרו הראשון בפרוזה, הוא סיפור על אהבה שלא התממשה בין בת עשירים לבן עניים שראשיתו בתל אביב של ראשית שנות השלושים וסיומו בראשית ימי המדינה. אהבתם של הגיבורים מתוארת על רקע תל אביב, הפאר והיומרה של חיי עשיריה מכאן, ותיאורי המצוקה והעוני של חיי ענייה מכאן. במרכזו של הסיפור עומד הקונפליקט בין שאיפותיהם של גיבוריו וחלומותיהם ובין מציאות חייהם ותכתיבי החברה, שמהווים נושא מרכזי בכל יצירותיו. ספרו הבא, כלב שחור ועוד סיפורים (1974), הוא קובץ סיפורים קצרים המשלבים קטעי מציאות עם סיטואציות דמיוניות ומצבים קומיים ואבסורדיים, כשמבעד להומור שואלים הסיפורים שאלות קיומיות אוניברסליות על משמעות הסבל האנושי.
    הפער המעמדי והעדתי בין הגיבורים עומד גם בבסיס הרומן שבוע בתש״ח (1980), המתרחש על רקע מלחמת העצמאות ומספר את סיפור אהבתם בן השבוע של זהרה, בת לאב מהעלייה השנייה, חבר מושב בעמק יזרעאל, ושל אבשלום תם, נער תימני בן פרבר תל־אביבי, המתגייס לפלמ״ח. דמותו של אבשלום מציגה מודל צבר שונה מאוד מאורי, גיבור הוא הלך בשדות של משה שמיר. טראומת התפרקותה של הכשרת תל גזר ונטישת המקום עומדת בבסיס הרומן הלילה שבו מתה הציונות (1990). הרומן מציג את המתחים שבין מאווייו של היחיד לתביעותיה של החברה ואת הפער שבין הערכים הנעלים לבין קשיי ההתמודדות היומיומיים עם העבודה הקשה ועם חיי הניתוק והבדידות שכופה המקום על אנשיו.
    במשך חמישים שנה ויותר מתארת יצירתו את ההוויה הישראלית, בעיקר התל־אביבית, מעלה דמויות של בני משפחה וחברי ילדות, נערות אהובות, מורים, משוררים ומנהיגים, עם אירועים פרטיים וציבוריים, המתחברים לעולם שבנוי ממתחים בין מזרח למערב, בין אז לעכשיו, בין זעם לחמלה, ובעיקר מראייה הומוריסטית והיאחזות ביש, מתוך השקפת עולם שבסיסה ההכרה באפסותו של האדם: ״וְאִם בִּגְבוּרוׂת שְׁמוׂנִים שָׁנָה אֵלֶּה הֵם חַיֶּיך/ וְכָל יָפְיְךָ עָלִים, אֲדָמָה רֵיחַ שֶׁל גֶֹשֶׁם טִפָּה/ אַחַר טִפָּה הִתְרַגְּשׁוּת וְהַלֵּץ/ שֶׁבְּךָ בּוׂכֶה מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַרְאֶה כּׂה פָּשׁוּט שֶׁל/ בּקֶר בַּחַלּוׂן/ מָה אַתָּה רוׂאֶה בֶּן אָדָם/ מָה אַתָּה מַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ/ אֲפִילּוּ אֶבֶן מִקִּיר/ לׂא תִּזְעַק עָלֶיךָ וְעַל בְּגָדֶיךָ/ יַפִּילוּ גוׂרָל״ (״ואם בגבורות״, רחוב הרצל).
    יצירתו כוללת גם את המחזה תיקון חצות (1962) ואת קובץ הסיפורים אל תצחיקו את סבתא (1994). זכה בפרס ברנר (1982) ובפרס ביאליק (1999).
    אהרן אלמוג נפטר בכ״ו באייר תשפ״א, 8 במאי 2021.

נכתב על־ידי שולמית שירן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית בירושלים, המכון לתרגום ספרות עברית, גרנות, Электронная еврейская энциклопедия ויקיפדיה

ספריו:

  • אביב עצבת ביהודה : שירים (מרחביה : ספרית פועלים, 1956) <איורים – משה ברנשטיין>
  • תקון חצות : מחזה בשתי מערכות (תל אביב : נ. טברסקי, 1962)
  • הימים הראשונים : סיפור (תל־אביב : עם עובד, תשכ״ד)
  • הימים הראשונים : סיפור אהבה (תל־אביב : משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשכ״ט 1968)
  • כלב שחור : ועוד ספורים (תל־אביב : משרד הבטחון, ההוצאה לאור, תשל״ה 1974)
  • הצדעה לישראל (תל־אביב : ספרית פועלים, תשל״ז)
  • הצדעה לישראל : הילטון ירושלים (תל־אביב : ספרית פועלים, תשל״ט 1979) <מהד׳ שנייה>
  • שבוע בתש״ח : רומן (תל־אביב : קצין חינוך ראשי־ענף הסברה, תשמ״א 1980)
  • למנצח על מות שחקן כדורגל (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ״א) <שירים>
  • רקויאם לזונה : שירים (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ״ד 1983)
  • רחוב הרצל : שירים (תל־אביב : עם־עובד, תשמ״ז 1987)
  • הלילה שבו מתה הציונות (תל־אביב : זמורה ביתן, תש״ן 1990)  <עריכה – חיים פסח>
  • אל תצחיקו את סבתא : סיפורים (תל־אביב : זמורה ביתן, 1994)
  • אם תראו סוכה עפה : מבחר 1950–1992 (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, 2004)

על המחבר ויצירתו:

  • אלמוג, אהרן. לרוצים להיות סופרים: דברים שאולי אומר לבאים ללמוד בסדנה לפרוזה בבית הסופר. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ג׳ בחשוון תשנ״ב, 11 באוקטובר 1991, עמ׳ 25.
  • אלמוג, אהרן. לשיר על הנפשות האילמות של החיים: דברים שאולי אומר בטקס חלוקת פרס ביאליק. הארץ, תרבות וספרות, ח׳ בטבת תש״ס, 17 בדצמבר 1999, עמ׳ ב 13.
  • אליהו, אלי.  לשיר על הנפשות האילמות.  הארץ, גלריה, כ׳ בטבת תשע״ג, 2 בינואר 2013, עמ׳ 7 <שיחה עם אהרן אלמוג>
  • בהר, אלמוג.  רציתי לשיר לה פיוט לימים נוראים אבל מה היו חושבים עלי?  הארץ, תרבות וספרות, כ״ב בטבת תשע״ז 20 בינואר 2017, עמ׳ 2.
  • גלוסקא, יצחק. עברית ישנה וחדשה בשירת תימן הצעירה בישראל. עטרת יצחק : קובץ מחקרים במורשת יהודי תימן, מוגשים ליצחק קרנר / העורך, יוסף טובי (נתניה: האגודה לטיפוח חברה ותרבות, תשס״ד), עמ׳ 145–176.
  • חקק, לב. ״שהין״ לאהרון אלמוג. אפיריון, חוב׳ 3 (1984/1985), עמ׳ 64–66.
  • לינק, ברוך. בגרותו של משורר : עיונים בשירתו של אהרן אלמוג. עלי שיח, חוב׳ 24 (תשמ״ז, 1986), עמ׳ 199–206.
על ״הצדעה לישראל״
  • ציפר, בני. בדידותו של אהרון אלמוג.  מאזנים, כרך מ״ו, גל׳ 4 (אדר א–ב תשל״ח, אפריל 1978), עמ׳ 304–305.
  • שמיר, זיוה.  ״הצדעה לישראל״.  הארץ, תרבות וספרות, ט״ז בחשון תשל״ח, 28 באוקטובר 1977.
על ״שבוע בתש״ח״
  • בחור, יונה. על אבות ובנים.  מגוון, מארס 1981, עמ׳ 66–69.
  • בחור, יונה.  פרקי אבשלום. דבר, משא, י״ב בטבת תשמ״א, 19 בדצמבר 1980, עמ׳ 18.
  • בן עזר, אהוד. ואבשלום איש תם. מעריב, 28 בנובמבר 1980, עמ׳ 39.
  • כרמל־יונתן, נילי. חזרה לתש״ח – בלי מיתוס, בלי פאתוס.  ידיעות אחרונות, 28 בנובמבר 1980, עמ׳ 21.
  • Feinberg, Anat. The innocent warrior : Aharon Almog׳s One week in 1948  (1980). Modern Hebrew literature, vol. 7, no. 1–2(1981/1982), pp. 21–23.
על ״למנצח על מות שחקן כדורגל״
  • שוהם, חיים. דיוקן המשורר כשחקן כדורגל בעבר. ידיעות אחרונות, 3 ביולי 1981, עמ׳ 21, 26.
על ״רחוב הרצל״
  • אמוץ, דליה. תל־אביב לא חרבה. ידיעות אחרונות, 20 בפברואר 1987, עמ׳ 21.
  • זקס, אריה. סוד ההומור של המשורר. הארץ, ה׳ באדר תשמ״ז, 6 במארס 1987, עמ׳ ב 6–ב 7.
  • יצחקי, ידידיה. שיבה מאוחרת אל שירת הילדות. עתון 77, גל׳ 98–99 (ניסן תשמ״ח, מארס–אפריל 1988), עמ׳ 13, 22.
  • ציפר, בני. שבוע של ספרים: שירה. הארץ, 16 בינואר 1987, עמ׳ ב 7.
על ״הלילה שבו מתה הציונות״
  • אויחמן, רוברט. מוות ריגשי. על המשמר, ו׳ בתמוז תש״ן, 29 ביוני 1990, עמ׳ 19.
  • אונגר, הנרי. בחזרה אל חוף הזהב. הארץ, כ׳ בתמוז תש״ן, 13 ביולי 1990, עמ׳ ב 8.
  • גנוסר, יאירה. גיבורים יפים ואבודים. מעריב, ספרות, ה׳ באב תש״ן, 27 ביולי 1990, עמ׳ 6.
  • הופמן, חיה. מצבה לדור תש״ח. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ה׳ בסיון תש״ן, 1 ביוני 1990, עמ׳ 21.
  • מלמד, אריאנה. חברים כותבים לאפרים. חדשות, מוסף, ט״ז באייר תש״ן, 11 במאי 1990, עמ׳ 34.
על ״אל תצחיקו את סבתא״
  • אדמון, תלמה. נפרד מהשירה בצער. מעריב, ספרות אמנות, כ״ה באייר תשנ״ד, 6 במאי 1994, עמ׳ 38.
  • גורביץ׳, ניצה. חמש־עשרה דקות שהלכו לאיבוד. מאזנים, כרך ס״ח, גל׳ 11 (אלול תשנ״ד, אוגוסט 1994), עמ׳ 41–42.
  • כץ, אבי. איך הגיעה הסמבה לעירנו. הארץ, ה׳ באלול תשנ״ד, 12 באוגוסט 1994, עמ׳ ב 9.
  • מדיני, יעל. החיים זה דבר מעליב. דבר, ה׳ באלול תשנ״ד, 12 באוגוסט 1994, עמ׳ 23.
  • קרפל, דליה. נגד כתיבה, בדרך כלל. הארץ, מוסף שבועי, כ׳ בניסן תשנ״ד, 1 באפריל 1994, עמ׳ 29–30.
  • רובינשטיין, בלהה. צוחק ובוכה. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, י״א באייר תשנ״ד, 22 באפריל 1994, עמ׳ 28.
  • שפיצן, ענת. בכי יבש. על המשמר, י׳ בסיוון תשנ״ד, 20 במאי 1994, עמ׳ 18, 21.
על ״אם תראו סוכה עפה״
קישורים:

OpenLibrary – OL169263A Wikidata – Q399953 J9U – 987007298791305171 NLI – 000304666 LC – n84182018 VIAF – 5237855
עודכן לאחרונה: 13 בפברואר 2023

לראש הדף

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף